זה התחיל עם סיפור של בובות פליימוביל. שני חדרים בבית חולים. הכל היה נראה מושלם ואמיתי, עם כל הפרטים הקטנים, כמו שפליימוביל נראה.
בכל חדר עמדו אבא ואמא ליד מיטת תינוק קטן, בצבעים של בן. שני התינוקות היו באותו בגד בדיוק, כי בבית חולים כל התינוקות לובשים אותו בגד. לתינוק אחד קראו עובדיה לתינוק אחד קראו יהודה.
"זה אני כשהייתי תינוק?" שאל מיד יהודה.
"זה תינוק בשם יהודה", עניתי לפי אחד התרחישים שגילת נתנה לי.
"אבל זה אני, או לא?" התעקש יהודה.
"כן, זה אתה", התערב מנחם.
גילת כרכמה את פניה, זאת לא היתה ההוראה. היינו אמורים לא לשלול לגמרי שזה הוא ולא לאמת, התאמנו אתמול על כמה תרחישים. שלחתי למנחם מבט מזהיר.
"סליחה", הוא לחש, "לא זכרתי".
"איזה כיף!" שמח יהודה, "הצגה עלי כשהייתי תינוק".
שתי האמהות נכנסו למיטה לנוח, שני האבות לקחו את התנוקות לחדר תינוקות. שורה שלמה של תינוקות שכבו בחדר תינוקות, בתוך מיטות תינוק קטנות, גם שני רופאים עמדו שם.
רק הפליימוביל הזה עלה לנו חמש מאת שקלים. תהיתי אם יהודה ישחק בפליימוביל הזה אחר כך, או שזה יזכיר לו את הטראומה.
האבות השאירו את התינוקות בחדר תינוקות, הלכו להגיד לאמא לילה טוב וחזרו הביתה. לאבא של התינוק עובדיה יש חברה של הסעות עם הרבה נהגים, הוא חייב לטפל בכל ההסעות לראות שהם מגיעות בזמן. אז הוא הלך.
אבא של יהודה משגיח בישיבה, הוא היה חייב ללכת לישיבה. אבל ככה זה בבית חולים, בית החולים שומר על האמהות והתינוקות ותמיד האבות עוזבים.
גילת אמרה לנו להדגיש את הנושא הזה, שיהודה לא יפתח כעסים מול האבות, שהם אשמים, אלא ייחס את האשמה רק לבית החולים. מנחם חזר על זה פעמיים ליתר ביטחון ואני פעם אחת.
"איזה הצגה משעממת", התלונן יהודה, "אני כבר בכל מקרה יודע את זה. תמיד האבות חוזרים הביתה, הם צריכים לטפל בילדים שנשארים בבית, כל האמהות והתינוקים נשארים לבד בבית חולים".
"בסדר", מיהרתי להרגיע אותו.
אז האמהות ישנו במיטות שלהם שינה עמוקה. התינוקות היו בחדר תינוקות והרופאים והאחיות טיפלו בהם במסירות. ואז קרה דבר נורא. תינוק אחר הגיע לחדר תינוקות, הוא היה חולה מאוד. אבא ואמא שלו גם נכנסו לחדר תינוקות ואמא שלו בכתה ואבא שלו היה מבוהל.
מנחם ואני בכינו בקולות שונים ומשונים, יהודה בהה בנו יותר מאשר בבובות של הפליימוביל.
עכשיו שני הרופאים באו מהר לטפל בתינוק החולה. שני האחיות באו להרגיע את ההורים המבוהלים וכל יתר התינוקות ישנו בשלווה בשורת המיטות שלהם.
קרה נס גדול והתינוק ניצל. הרופא הספיק להזריק לו זריקה והרופא השני הביא לו תרופה וגם ההורים שלו נרגעו. ברוך ה', התינוק של הפליימוביל ניצל.
עכשיו שני תינוקות בחדר תינוקות החלו לבכות. יהודה ועובדיה.
יהודה הביט מרותק.
אחות אחת לקחה את המיטה של התינוק יהודה ואחות שניה את המיטה של התינוק עובדיה. הם לקחו את התינוקות לחדר של אמא שלהם שתתן להם לאכול.
האחיות היו כל כך מבולבלות מכל הסיפור על התינוק החולה, תוך כדי שהן הלכו הן דברו בינהן על המקרה המרגש שהתינוק ניצל. מרוב שהן היו מרוגשות הן לא הבחינו שהן מתבלבלות, האחות שהחזיקה את המיטה של התינוק יהודה, פנתה לחדר של אמא של עובדיה. והאחות שהחזיקה את המיטה של התינוק עובדיה, פנתה לחדר של אמא של יהודה.
היה חושך בחדרים, רק מנורת לילה. כל אחות הביאה לאמא של התינוק את התינוק ואת הבקבוק והאמהות נתנו להן לאכול.
"איך הם לא ראו שהתינוק לא שלהן?" התפלא יהודה.
גם הנושא הזה היה חשוב מאוד להבהרה, כדי שיהודה לא יפתח כעסים על האמהות ושוב ימקד את הכעס שלו רק לבית החולים.
לאור הכישלון הקודם שלנו החליטה גילת להתערב.
"אתה יודע יהודה שאמהות אחרי לידה הן מאוד חלשות ועייפות והן רואות את התינוק רק כמה דקות וכולו מכוסה שמיכה לבנה ורק הראש הקטן שלו מציץ מהשמיכה. כולו קטן והעור שלו מקומט ואדום ועדין לא רואים בברור למי הוא דומה. בעצם הרבה מהתינוקות נראים ממש אותו דבר אחרי הלידה".
"נכון", נזכר יהודה, "פעם ראיתי את שני הבני דודים שלי שהם היו ממש קטנים, הם היו באותו גיל ובאמת היו דומים".
"אצל תינוקות קטנטנים שרק עכשיו נולדו, הם הרבה יותר דומים". הדגישה גילת.
"בסדר", יהודה הבין. ההצגה המשיכה.
שתי האמהות נתנו בקבוק לתינוק שלהן והן בכלל לא הבחינו שזה תינוק אחר. אחר-כך הן השכיבו אותו במיטת תינוק. התינוקות ישנו וגם האמהות.
בבוקר הגיעו האבות וגם הם בכלל לא הבחינו שזה תינוק אחר, הם רק חיבקו את התינוק שלהם ואמרו: "וואו! איך הוא גדל מאתמול. הוא נראה תינוק אחר ממש".
"כי זה היה תינוק אחר", אמר יהודה, "למה הם לא החליפו חזרה"?
"כי הם לא ידעו שהתינוקות הוחלפו", הסברתי.
האחות הגיעה, האבא שאל אותה אם זה נורמלי שהתינוק השתנה ככה במהלך הלילה. בטח אמרה האחות, תינוקות תמיד משתנים אחרי שהם נולדים, תראה איך העור שלו לא מקומט וגם לא אדום, לכן זה נראה לך שהוא קצת שונה.
אבא ואמא של התינוק חיבקו אותו באהבה.
אחר-כך הלכה ההאחות לחדר השני וגם שם שאל האבא אותה שאלה וגם כאן השיבה האחות אותה תשובה.
"למה האחות אומרת להם את זה?" התפלא יהודה, "היא לא רוצה שידעו שהיא החליפה את תינוקות?"
"מה פתאום", אמרה גילת, "היא בכלל לא ידעה שהתינוקות הוחלפו, היא לא שמה לב שאתמול התינוקות הוחלפו, זאת היתה טעות. היא פשוט ענתה להם בדיוק את אותה תשובה שהיא עונה להורים אחרים, הרבה תינוקות משתנים אחרי הלידה".
"אה", יהודה הבין.
עכשיו כל משפחה בתורה הלכה לחדר תינוקות. הרופא בדק את התינוק בפעם האחרונה. אמא שלו טיפלה עוד קצת ואז הניחה אותו בעגלה חדשה שקנו בשבילו, כיסתה אותו בשמיכה והם יצאו עם התינוק מהבית חולים לבית שלהם.
משפחה אחת נסעה באוטובוס לבית שלהם בירושלים והמשפחה השניה נסעה ברכב של הסעות לבית שלהם בנתיבות.
שתי המשפחות לא ידעו שהתינוק לא שלהם. הם טיפלו בו באהבה ועשו לו ברית. לתינוק מירושלים קראו יהודה ולתינוק בנתיבות קראו עובדיה. אבל באמת, התינוק עובדיה היה שייך למשפחה בירושלים והתינוק יהודה, היה שייך למשפחה שגרה בנתיבות.
ההצגה הסתיימה.
"זאת היתה הצגה יפה", אישר יהודה, "רק חבל שבסוף היא לא היתה עלי כשהייתי תינוק, אלא על תינוק אחר שקוראים לו יהודה".
מהמם!!!
מסכן יהודה הוא לא יודע מה מחכה לו
ממש יפה!