"זה מוגזם לגמרי כל הפגישות האלה", אמר מנחם ברוגז, כשחיכינו למונית בפתח בית החולים, "גם ככה אנחנו מחכים כבר חודשיים".
לא הבנתי על מה הוא כועס, זה היה נראה לי כל כך הגיוני. להפך, שמחתי כל-כך שלא מתכננים לקחת לי את יהודה מיד. בכלל הפגישה הזאת הייתה כמו חלום, אחרי חודשיים של חרדה עמוקה וחששות. גיליתי שההורים של יהודה הם אנשים טובים, עם לב זהב, חמים, מבוססים כלכלית. זה היה כמו פרס. אבל בניגוד אלי, מנחם סיים את הפגישה במצב רוח ירוד.
מונית התקרבה לבית החולים להוריד נוסעים, "נעלה עליה", אמר מנחם והתקרב למונית בחוסר רוח.
"חכה שירדו קודם", הזהרתי אותו.
סבתא מבוגרת עם תינוק על הידיים ירדה מהמונית, עוד ארבעה ילדים דילגו מהמונית אחריה.
"תיזהרי מוריה", אמרה הסבתא לילדה שכמעט החליקה תוך כדי שירדה מהמונית, תזהרו צדיקים".
"אני לא חושב שזה חוקי לקחת כל כך הרבה ילדים במונית של חמישה מקומות", העיר מנחם.
לא עניתי, הייתי מהופנטת.
"בואי נעלה למונית", אמר מנחם, "הם ירדו".
הוא לא קלט!
"למה את לא באה?" הוא שאל בחוסר סבלנות.
"תסתכל עליו", לחשתי, הוא הסתובב והסתכל בדיוק על מה שאני הסתכלתי. ילד עם חולצת פסים צבעונית, קפוצ'ון תכלת וכיפה גדולה. הוא היה נראה בדיוק כמו מנחם, אותה הליכה בטוחה, אותו מבט ישיר זקוף. עיניים חומות בהירות, עור בהיר ונמשים. "תראה את הנמשים", לחשתי מוקסמת, "הם מהמשפחה שלי".
"הוא דומה לאיציק, הבן של דוב'לה", אמר מנחם בהתרגשות.
"ממש" הסכמתי איתו הוא היה דומה מאוד לבן דוד שלו, מהצד של מנחם.
הסבתא עם הילדים נעלמו בתוך בית החולים.
"אתם עולים או לא?" קרא לנו הנהג מתוך המונית.
עלינו. הלב שלי פעם כמו משוגע, איזה ילד מתוק.
"איזה חמוד הוא", התלהבתי.
"הוא מקסים!" אמר מנחם בעיניים נוצצות, "הוא הילד שלי". הקול שלו נהיה תקיף יותר, "אני לא אתן לשום עובדת סוציאלית ובטח לא מאחת שעובדת בבית החולים שבגללו אני בסיטואציה הזאת, למרוח אותי חצי שנה עד שאקבל אותו".
נהג המונית הרים עיניים תוהות למראה.
"נדבר על זה בבית", לחשתי למנחם.
כשהגענו הביתה נבהלתי לרגע והבטתי בשעון שלי, מכל ההתרגשות איבדתי את תחושת הזמן. רק אחת וחצי, נרגעתי, לרגע חששתי שפספסנו את השעה שיהודה סיים ללמוד. מיד אחרי ההקלה שחשתי תקפה אותי תחושה של אימה. פתאום קלטתי שמהרגע שראיתי את עובדיה עד עכשיו, לא חשבתי על יהודה.
כל אחר הצהרים היינו ב"פוטו". בחרנו תמונות מובחרות שיהודה צילם, עיצבנו אלבום מרהיב.
"אבא יאהב את זה", התרגש יהודה, "הוא ישמח שאני משתמש במצלמה שהוא קנה לי".
"אולי לא נגלה לו ונעשה לו הפתעה", הצעתי, "יש לו עוד שלושה חודשים יום הולדת".
"כן, אני רוצה", שמח יהודה. לא ידעתי בדיוק באיזה שלב נהיה בתהליך ההחלפה. אבל בכל מקרה, לפי התוכנית, בעוד שלושה חודשים יהודה יהיה עדיין איתנו. הוא יוכל להעניק את זה למנחם כמתנת פרידה.
בערב הייתי סחוטה מעייפות. אחרי הבוקר המתיש רגשית והצהרים העמוסים, רציתי ליפול למיטה ולשקוע בשינה עמוקה. אבל לא יכולתי, בשעה תשע קבעתי תור לפסיכולוגית ילדים, גב' גילת בכר.
השלב הראשון היה לספר ליהודה. יסכה הנחתה אותי למצוא זמן מתאים בשבועיים הקרובים, שבו אני ומנחם נדבר איתו.
"לא כדאי להפיל את המידע בבת אחת, קחו בחשבון שיש לכם שבוע שבועיים, אבל תתכוננו שתהיינה לו הרבה שאלות. תענו לו, אל תתחמקו, זה ילחיץ אותו יותר". היא הביאה לי שם של פסיכולוגית ילדים טובה שאפשר להתייעץ איתה, אם נרצה סיוע פסיכולוגי.
רציתי תמיכה של פסיכולוגית, יהודה רגיש כל כך חייבים לעשות את זה נכון.
חזרתי מהפגישה מעודדת. גילת היתה מקסימה, מקצועית, קבעתי אצלה פגישה נוספת יחד עם יהודה למחר בצהרים.
"איך היה אצל הפסיכולוגית?" שאל מנחם.
"מעולה", עניתי, "היא הסכימה עם התוכנית והגישה של העובדות הסוציאליות. היא מתכננת לעבוד איתנו על טקסטים מוכנים מראש, כיצד להציג לו את הדברים וכיצד להגיב לתגובות, אבל קודם היא רוצה להיפגש עם יהודה".
"גם אני הלכתי לפסיכולוג היום", הפתיע אותי מנחם, "הטוב ביותר שיש. הגישה שלו שונה לגמרי, תהליך הרבה יותר קצר וממוקד".
"מה זה אומר"? נבהלתי.
"הוא לא חושב שזה נכון למשוך את ההחלפה לאורך זמן, אבל הוא רוצה להיפגש עם יהודה ואיתך כדי לתת המלצה סופית". הסביר מנחם.
"אני סומכת על גילת בכר", התעקשתי, "אני רוצה שהיא תלווה אותנו בטיפול".
"אני סומך על יוסף פרידמן. לא התחברתי לגישה של העובדות סוציאליות ולא של גילת בכר", אמר מנחם בתקיפות.
"אז מה נעשה?" שאלתי ביאוש.
"תלכי אליה מחר עם יהודה ובערב נבקר אצל יוסף פרידמן ואז נחליט", הציע מנחם.
"בסדר", נאנחתי, היה כבר כל כך מאוחר ומחר יש לי יום ארוך ללמד, לא היה לי כח להתווכח.
הביקור אצל גילת היה מצויין, יהודה השתחרר, הוא תקשר איתה מקסים. קבענו תור בעוד יומים לספר לו.
"את תספרי לו?" שאלתי.
"אתם תספרו", חייכה גילת, "אני אהיה כאן בזמן הזה, כדי שאדע איך להגיב נכון לשאלות שיפתיעו אתכם. בכל מקרה, נצטרך לעשות מחר פגישה איתך ובעלך לקראת הפגישה למחרתיים".
מנחם התרגז כששמע על התוכנית. "פגישה מחר, ומחרתיים. את יודעת כמה כסף זה עולה כל הפגישות הללו?"
"אבל נקבל החזר מהפיצויים מבית החולים", מחיתי.
"קודם כל, זה ייקח עוד שנים עד שנקבל פיצויים. אבל באמת, בלי קשר לכסף, אני לא מתחבר לגישה של למרוח זמן ואין ספור פגישות".
"בשביל זה אנחנו נוסעים הערב ליוסף פרידמן", הזכרתי, "בוא נשמע מה יש לו לומר".
הפגישה אצל יוסף פרידמן התנהלה בצורה שונה לגמרי, רשמית מאוד. הוא היה קשוח וציני. הוא חשב שזה טעות עבור יהודה למרוח את התהליך. "זה ילחיץ אותו ויגרום לו להיות תלוי בכם יותר, כך שיהיה לו קשה יותר להתחבר למשפחה החדשה", הוא אמר, "במיוחד שלפי התאור שלכם הוא מאוד תלותי, את אמא מגוננת, במצבים כאלה לחתוך במהירות זה הפתרון המועדף". הוא היה נחרץ כל-כך ודיבר בהיגיון, שהייתי מבולבלת לגמרי.
מנחם רצה שנעבור את תהליך ההחלפה עם יוסף פרידמן ואני לא ידעתי. לא רציתי להפרד מיהודה בבת אחת, גם אני צד בעסק. לא יכולתי לחשוב על זה למרות ההגיון שבדבר.
"נוכל ללכת מחר שתינו לפגישה אצל גילת בכר ואז נגיע להחלטה?" ביקשתי.
"זה בדיוק מה שחשבתי שנעשה", הסכים מנחם. "אבל מחר נצטרך להגיע להחלטה, כי חייבים כבר להתחיל לספר לו".
חזרנו מהפגישה אצל גילת פחות מבולבלים. היא היתה משכנעת מאוד. היא הסבירה למנחם שהוא רוצה לזרז את העניין בשביל עצמו, כי זה הטיפוס שלו, לא למרוח דברים. אבל עבור יהודה, שהאופי שלו יותר יסודי ולוקח לו זמן להסתגל עדיף זמן ארוך יותר, הרי יהודה הוא זה שהכי חשוב. מנחם קיבל את זה. בהמשך הפגישה עברנו על טקסטים כתובים, איך לספר ליהודה את הסיפור ועל ההתמודדות עם תרחישים. בסיום הפגישה סיכמנו שנבוא אליה מחר עם יהודה ונספר לו.
איזה כיף, הספקתי לקרוא לפני שבת!
סיפור יפה ומותח
יהודה חמוד
וגם אמא שלו