"הם יהודים, דתיים, זאת אומרת ממש חרדים", אמרה יסכה בפשטות.
בהיתי בה.
"איך את יודעת?" שאלתי בלחץ.
"ראיתי אותם קודם". הסבירה יסכה, אל תדאגו, הם נראים אנשים מקסימים".
"חרדים?" שאל מנחם בחוסר אמון.
"נראה לי", אמרה יסכה, "האישה לבושה צנוע, עם מטפחת ובעלה עם לבוש שחור לבן, כיפה שחורה".
"זה נשמע חרדי", אמר מנחם בתקוה.
עוד לא הספקתי לעכל והם נכנסו. אמא של יהודה, זה היה ברור, אם הייתי הולכת ברחוב ורואה אותה הייתי יודעת. אותו מבנה פנים צר ועיניים חומות. אישה נעימת פנים, עדינה. אבא שלו היה גבוה פי שתיים מאשתו ורחב כתפיים. במבט ראשון הוא היה נראה מאיים, אבל ברגע שהבטתי בפנים שלו הבנתי שהוא אדם עדין. לשניהם היה מבט חושש ומבוהל בעיניים. מנחם הושיט את כף ידו, אבא של יהודה לחץ אותה במבוכה.
"בואו תיכנסו", הזמין אותם ד"ר קראוס להכנס, "שבו כולם", הוא סידר להם כיסאות מולנו. חוץ מהם נכנסה גם עובדת סוציאלית נוספת וזהו.
"בכוונה השארנו את העורכי דין בחוץ", הסביר ד"ר קראוס, "רק ההורים. אני יודע שארבעתכם מבוהלים, חוששים, במתח. אז עכשיו הרעיון הוא להוריד את הלחץ, להרגע. כמו שאתם רואים רקע המשפחות הוא דומה, שתי משפחות יהודיות, דתיות, טווח גילאים קרוב, תכירו.
יסכה חגית ואני נשב בקצה החדר, אתם מוזמנים לשבת כאן ולדבר".
נשארנו ארבעתינו ליד השולחן.
לא ידעתי מה לומר, הייתי צריכה להכיל קודם את העובדה שהמשפחה השניה היא לא ערבית. היא חרדית. והם נראים נחמדים אפילו, ואמא שלו נראית כל כך אימהית. היא תוכל להיות אמא טובה ליהודה? יכול להיות שכן. אחרי שאסביר לה בדיוק איך ומה, ואתקשר אליה כל ערב לבדוק שהיא עושה את זה, ואדבר עם יהודה לברר שטוב לו…
מנחם לעומתי השתחרר לגמרי מהלחץ.
"נרגעתי" הוא חייך, "אני מרגיש שאתם אנשים טובים, אני בטוח שנתתם לילד שלי בית חם ואוהב עד עכשיו".
"גם אני נרגעתי", אמר אבא של יהודה, היה לו מבטא דרומי.
"איפה אתם גרים?" שאלתי.
"בנתיבות", הוא ענה.
"אה, היינו שם עם יהודה בחופש", חייכתי. בחופש האחרון המשפחה של מנחם ארגנו את הטיול המשפחתי בנתיבות, ביקור במגדל אייפל מוקטן ופארק גדול עם אגם.
אמא של יהודה חייכה חיוך מתוח. "יהודה? זה השם שלו?" הנהנתי לאות הן, "לשלנו קוראים עובדיה יוסף".
"על שם מרן", אמר בעלה.
"וגם על שם אבא שלי", היא מיהרה להוסיף, "קוראים לו עובדיה, שתי אנשים צדיקים. הוא צדיק כמותם, כפרה עליו".
"יהודה קרוי על שם סבא שלי", אמרתי.
"אז אתם קוראים לו עובדיה יוסף?" שאל מנחם.
"רק עובדיה", אמר אבא שלו, "עובדיה ויהודה", הוא צחק, "שמות דומים".
"אני לא בטוח לגבי זה", ענה מנחם, "אבל בואו תספרו על עצמכם ועל עובדיה שנדע פרטים".
"ואנחנו נספר לכם על יהודה ועלינו", השלמתי את דבריו.
"אז אני דוד, שם המשפחה שלנו משה, אני אבא של ישראל, אבינועם, עובדיה, מוריה, ומרדכי. מארגן חברת הסעות פרטית לבתי ספר, בתי חולים, למרכז, לא רק בנתיבות עוד אזורים בדרום. לחברה שלי קוראים: "הסעות צדיקים". זאת אשתי אבישג. היא עקרת בית, מגדלת את הילדים שלנו להיות צדיקים באהבה. חוץ מזה היא אחראית להכנסת אורחים בקבר של ה"בבא סאלי" לידנו. הבן הגדול שלנו קרוי על שמו של ה"בבא סאלי", "ישראל". כל יום באחת וחצי היא שמה, כדי לארגן אוכל לאברכים שלומדים שם בכולל. לא משנה קיץ, חורף, גשם, היא שמה. יש לה זכויות מפה ועד…" הוא הניף את היד שלו לתקרה.
"מה את עושה עם הילדים הזמן הזה?" התפלאתי.
"הם באים איתי", השיבה אבישג בפשטות. "הם עוזרים לי, את צריכה לראות את עובדיה סוחב את הארגזים עם אחים שלו, ישתבח שמו, צדיקים קטנים".
"מאיפה האוכל?" התעניין מנחם, "מי משלם עליו?"
"קודם כל המעשרות מהחברה", אמר דוד, "כל המעשרות מהחברה ישר לכולל, לאברכים הצדיקים שלומדים".
"יש לנו תרומות מעוד אנשים", הסבירה אבישג, "זאת עמותה מסודרת".
"אז את צריכה לבשל את האוכל?" ניסיתי להבין.
"בעיקר לדאוג לקניות, הסבירה אבישג, לארגן במקום את האוכל, לפעמים אני מבשלת, העיקר שיהיה להם כל יום אוכל חם".
"וואו! זה המון עבודה". נדהמתי. "את עושה את זה בהתנדבות? עם כל חמשת הילדים?
"כמובן". אמרה אבישג. "זאת הזכות שלי, אני לא אמכור את הזכויות שלי בעד כסף".
"להפך", אמר דוד, "כל ההצלחה של החברה שלי זה בזכות ההכנסת אורחים הזאת".
הייתי המומה.
"אני מנחם", הציג מנחם את עצמו, "משגיח בישיבה גדולה בירושלים, אבא של יהודה, או של עובדיה", הוא חייך.
"אני הני, מורה בסמינר לבנות בירושלים, אמא של יהודה המתוק", אמרתי.
"אז אין לעובדיה אחים", אמרה אבישג, הנהנתי בחוסר נעימות.
"אני מצטערת אם פגעתי בך", היא מיהרה להגיד, "פשוט, בגלל שהוא מגיע ממשפחה של חמישה ילדים והוא בדיוק באמצע. ילד כריך, אז פתאום להיות ילד יחיד. זה יהיה לו משונה".
"בטח, אני מבינה", הסכמתי, "גם ליהודה זה יהיה מאוד שונה, לעבור למשפחה גדולה פתאום".
תהיתי אם הוא יסתדר. ארבעה ילדים, שני בנים גדולים ממנו. הוא בטח ילחץ ולא ישתלב, הוא כל כך גרוע בקשרים חברתיים. אם הבנים הגדולים יאיימו עליו? מה יקרה אם הם ירביצו לו?
הפלאפון של דוד צלצל, גם של אבישג, הם יצאו החוצה לדבר.
"עובדיה יוסף", מלמל מנחם, "איך נקרא לו? יוסף? יוסי?"
"אולי הוא ירצה שנקרא לו עובדיה", אמרתי, מנחם הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח.
"אתם בסדר?" התקרב אלינו ד"ר קראוס, "מה קרה? הברחתם אותם?"
"בטח עם מקל", זרם איתו מנחם, לפתע נראה עייף מאוד, גם אני הרגשתי תשושה.
דוד ואבישג נכנסו.
"אני מצטערת", אמרה אבישג, "אמא שלי שומרת על הילדים אבל צץ מקרה חירום והיא תביא לי אותם, אז אנחנו צריכים לעזוב מוקדם".
"זה בסדר", אמר ד"ר קראוס, "יש לכם עוד חצי שעה?" היה להם. הם התיישבו, יסכה וחגית הצטרפו אלינו.
"מה אתם מתכננים לגבי ההמשך?" שאל ד"ר קראוס. "אתם רוצים להחליף את הילדים ולגדל את הילד הביולוגי שלכם? כי אם לא, אז נכניס את העורכי דין ויש לנו עוד כמה חודשים טובים, עד שנתחיל לנהל את השיחה שאני רוצה לנהל עכשיו".
"אנחנו רוצים", אמר מנחם בשביל שנינו.
"כן", הסכים דוד, בשביל שניהם.
הם החלו להרכיב איתנו מהלך מסודר. איך מספרים לילד, לאחים, למשפחה הקרובה ולחברים.
קבענו לוח פגישות מסודר. אחרי שנספר לילד, נפגש כולם במקום ניטרלי. אחר-כך בבית שלהם ואז בשלנו. אחר-כך הורים עם הילד הביולוגי לכמה שעות, שוב במקום ניטרלי, ואז ליום שלם ואז עם האחים. בין פגישה לפגישה, יש פגישה עם העובדת הסוציאלית. לנו, לילד, לנו ולילד ביחד. הרשימה היתה ארוכה.
"זה ייקח קרוב לחצי שנה עד ההחלפה הסופית בעצם", אמרתי.
"בדיוק", הסכימה יסכה. "זה הרעיון. לעשות את ההחלפה במתינות, לאורך זמן, עד שהילד, אתם והסביבה תהיו מוכנים לקבל את ההחלפה כמשהו טבעי לגמרי, זה יחסוך את הטראומה לילד ולכם. תוך כדי מערכת היחסים שלכם עם הילד לאט לאט תשתנה, גם עם הילד שגידלתם וגם עם הילד הביולוגי. שני מערכות יחסים שצריכות להיבנות מחדש בהתאם למציאות החדשה, זה תהליך שלוקח זמן וחשוב לעשות אותו לאורך זמן"
איזה נס שזה לא משפחה ערביה!!!
אימלה! ממש פחדתי שזה תהיה משפחה ערבית