לא היינו צריכים לעשות שוב בדיקה גנטית, הם הצליבו את הבדיקות הקיימות. התוצאות הגיעו כעבור כמה ימים, היתה התאמה ביולוגית מלאה. זה היה סופי, יהודה הוא הבן של המשפחה העלומה והילד שלהם הוא שלנו.
הייתי מוכנה נפשית לתוצאה, או לפחות אמורה להיות, אחרי שעבר כל כך הרבה זמן שגילינו את זה, אבל עדיין זה נדמה לי לא אמיתי. יהודה לא שלנו. התינוק היחיד שלי שגידלתי באהבה שש שנים.
"מתי לדעתך קרתה ההחלפה?" שאל מנחם בארוחת ערב, זאת הייתה שאלה שעברה במוחי לא פעם. אחרי הלידה ראינו אותו שנינו, הוא היה קטן ומקומט. במהלך הלידה היה כמה רגעים שהוא לא קיבל חמצן לכן פניו היו קצת כחולות, אבל הרופא בדק אותו מיד וראה שהוא בסדר. אני זוכרת שהרופא ציין שיכול להיות שייקח כמה ימים עד שפניו ישובו לצבע הרגיל.
לא זכרתי את הדקות הראשונות אחרי הלידה, התעלפתי, הייתה לי נפילת סוכר משמעותית. לקחו אותי לחדר התאוששות לכמה שעות להשגחה צמודה לפני שהכניסו אותי למחלקת ילודים. ביקשתי ממנחם שיביא את התינוק אלי לחדר התאוששות, לא יכולתי לחכות כבר לראות את התינוק שלי.
קיבלנו אישור, אחות התלוותה למנחם והביאה את התינוק עד אלי, הוקל לי שראיתי שהצבע הכחול ירד, האם זה בגלל שזה היה תינוק אחר כבר?
"הרופא בדק אותו ואז האחות לקחה אותו לחדר תינוקות לבדיקות וחיסונים שגרתיים", שיחזר מנחם "ואז החזרתי אותו אליך לחדר התאוששות".
"אבל מה עם הצמידים?" שאלתי, "הם לא שמו לו צמיד מיד שנולד? הם אמורים לשים מיד את הצמיד גם לך וגם לי וגם לתינוק. לפני שמוציאים אותו מהחדר לידה".
"אני לא זוכר", אמר מנחם, "אני מניח שזה היה בחדר לידה, אבל עם כל ההתרגשות מהלידה, הלחץ בגלל השניות האלה שהיה חסר לו חמצן, אז התעלפת ושהתאוששת לבסוף התקשרנו לכולם, אני פשוט לא זוכר".
"זוכר את צבע העור שלו בחדר התאוששות?" שאלתי, רציתי לוודא שאני זוכרת נכון. "אני זוכר שהצבע הכחול ירד, אבל הוא היה עדיין אדום קצת, עם שטפי דם קטנים". "נכון", נזכרתי, "האחות הרגיעה אותנו ואמרה שזה נורמלי לגמרי ואין מה לדאוג, ייחסנו את זה לשניות הללו שהיה חסר לו חמצן, אבל אולי זה נורמלי שהעור של התינוק יהיה יותר אדום עם שטפי דם אחרי הלידה, זה היה כבר יהודה".
הפלאפון שלי צלצל זה היה אמא שלי. היא הייתה עדיין מודאגת ורצתה לברר מה שלומנו.
"אמא זה נורמלי שאחרי לידה העור של התינוק יהיה אדום עם שטפי דם?" שאלתי אותה, אפשר לסמוך עליה אחרי שבע לידות שתדע. רק אחרי ששאלתי את השאלה הבנתי שהכנסתי את עצמי למלכודת.
"בוודאי", ענתה לי אמא, "למה את שואלת?" היא הסתקרנה.
"סתם נזכרנו שיהודה נולד ככה וחשבנו שאולי זה קשור לציליאק". ניסיתי לאלתר. מנחם נעץ בי מבט מרתיע.
"שוב הצליאק", קראה אמא שלי מהצד השני של השפופרת, "מה קורה לכם? אני חוששת שאתם צריכים לקבל עזרה מקצועית, להתמודד עם זה".
מנחם פרס את ידיו בתנועת יאוש, גם אני הייתי מיואשת.
"היית יכולה להגיד לה שחברה שאלה אותך ולא להכניס את עניין הגלוטן", ציין מנחם אחרי שניתקתי את השיחה.
"מה זה משנה?" שאלתי במרירות, "בכל מקרה, בקרוב כולם ידעו ואז היא תבין".
מנחם נאנח.
"איך נעשה את זה?" שאלתי בקול רועד, "איך נספר לכולם? איך נספר ליהודה?"
"אני לא יודע", ענה מנחם, "אולי אמא שלך צודקת, נצטרך לקבל ייעוץ מקצועי.
הפלאפון של מנחם צלצל, זה היה העורך דין.
הוא התקשר לעדכן שמחר נפגש עם ההורים הביולוגים של יהודה בבית החולים.
"הוא רצה לדעת אם עשר בבוקר זה מתאים?" שאל אותי מנחם.
"פגישה עם ההורים". הידיים שלי רעדו, זה נהיה אמיתי מרגע לרגע.
"עם יהודה?" רציתי לדעת.
"בלי הילדים", ענה מנחם, "רק ההורים, העורך דין אמר שהמדינה מקצה לנו תמיכה סוציאלית, תמיכה והכוונה איך לעשות את זה. הרעיון בפגישה הזאת זה להכיר, אחר-כך לראות איך מבצעים את ההחלפה".
ירד גשם זלעפות, עטפתי את יהודה לפני ששלחתי אותו לחיידר. "להתראות אמא", הוא אמר לי לפני שיצא עם מנחם, פניו מחייכות אלי מתחת לכובע. פתאום קלטתי שבקרוב הוא לא יקרא לי אמא. איך הוא יקרא לי? דודה. או איך שאומרים דודה בערבית? אבל אני לא אהיה דודה שלו, אני אהיה כלום בשבילו, הוא יהיה שייך למישהי אחרת.
מנחם היה מתוח ולחוץ, "אני מזמין מונית, אני לא מסוגל לנהוג עכשיו, בטח שלא במזג אוויר הזה".
הנסיעה לבית החולים לא היתה ארוכה, אבל היא נדמתה לי כנצח.
ד"ר קראוס הכניס אותנו לחדר הישיבות, הבטתי סביבי בחשש אבל אף אחד עדיין לא היה שם.
"שלום אני יסכה", נכנסה בעקבות ד"ר קראוס אשה שחייכה בחביבות, "אני מהצוות הסוציאלי של בית החולים, אני אלווה אתכם במהלך הפגישה". חייכתי אליה בחזרה, היה בה משהו מרגיע.
"הם עדיין לא הגיעו?" שאל מנחם.
"הם הגיעו", אמר ד"ר קראוס, "הם בחדר אחר, כל משפחה תעבור מעין שיחת הכנה לפני הפגישה, יסכה תדבר איתכם ואז נפגיש בין שתי המשפחות."
"למה צריך את זה?" כעס מנחם. "בואו נפגש איתם וזהו, אנחנו משתגעים כבר, זה לא עוזר כל המריחות האלה".
"תירגע", אמר ד"ר קראוס. במהלך הזמן הוא ומנחם הפכו לחברים טובים, הלחץ עם שיתוף פעולה עם האויב כמו שקרא לזה מנחם בהתחלה התמתן, ד"ר קראוס כבר ראה את מנחם כועס וידע איך להרגיע אותו. "עשר דקות. אל תשכחו ההורים של הילד שלכם בלחץ כמוכם, זה נפל עליהם בהפתעה, הם פחות מוכנים לזה ממכם. פעם ראשונה שהם הגיעו לבית החולים הזה. הם גרים רחוק מהמרכז".
"איפה הם גרים?" שאלנו אני ומנחם ביחד.
"מה זה משנה? תיכף תדעו", התחמק ד"ר קראוס, "העיקר שתבינו שיש עוד צד בסיפור, אני אלך לקרוא להם הוא פנה לכיוון הדלת."
"את בסדר?" חייכה אלי יסכה.
"לא", הודיתי. "אני לא אהיה בסדר יותר לעולם אני מניחה", אמרתי העצב, "אבל אני ארגיש יותר טוב אם אדע שההורים של הילד שלי הם יהודים, אני כל כך בלחץ".
