מתי נספר ליהודה? איך נספר ליהודה? מתי נספר למשפחה? איך נספר למשפחה?
מתי נספר לחברים לשכנים ואיך??? איך מספרים דבר כזה?
היו כל כך הרבה דברים לחשוב ולהתעסק איתם מעבר לעובדה שיהודה לא שלנו, שהוא שייך למישהו אחר ושילד או ילדה שלנו, נמצא אי שם במקום לא ידוע.
"מה קורה הני?" אמא שלי נשמעת מוטרדת מהצד השני של הטלפון. "אני דואגת לכם כל כך, את לא מתנהגת כמו עצמך בזמן האחרון, גם מנחם, משהו קורה ואני לא יודעת מה".
"לא קרה כלום אמא", אמרתי בטון לא משכנע, "כל הבלגן עם האוכל בלי גלוטן של יהודה מלחיץ אותי, זה הכול".
"את מגזימה לגמרי בלחץ שלך", נתנה לי אמא שלי מוסר. "אני מכירה הרבה משפחות עם ילדים שרגישים לגלוטן, אף פעם לא ראיתי תגובה כזאת, אני יודעת שהוא הילד היחיד שלך, אבל עדיין, את מתישה את עצמך, את חייבת לדאוג גם לעצמך".
"בסדר אמא", אמרתי בהכנעה, "אני אנסה להירגע".
ניתקתי את הטלפון. עברו כבר שלושה שבועות, רק שני ילדים מתוך ארבעים ושניים עברו את הבדיקה, שניהם יצאו מתאימים למשפחה הביולוגית. הייתי מותשת ריגשית.
הרשימה הייתה כל כך ארוכה, הבנתי שהיו כמה משפחות שקיבלו פסיקה דתית לא לעשות את הבדיקה, זה התנגש עם בית המשפט ועורכי דין והכל הפך לתערובת מבולבלת.
העורך-דין שלנו המשיך לשכנע אותנו לפרסם את הסיפור, להגביר את הלחץ, אבל אנחנו היינו נחושים להשתיק כמה שיותר. בכל מקרה זה היה עניין של זמן, כבר דובר בתקשורת על מחדל בסדר גודל משמעותי מאוד בבית חולים מפורסם בארץ. ידענו שברגע ואחד ההורים יחליט לפרסם את הפרשה לא תהיה לנו שליטה על זה.
השתדלתי לא לחשוב על זה,השקעתי את כל כולי ביהודה. הבית היה הפוך, לא תפקדתי בכלל, כל בוקר הייתי צריכה להכניס מכונת כביסה מהירה פלוס מייבש שיהיה לנו משהו ללבוש.
מעולם לא התנהגתי ככה, הבית שלי תמיד היה נוצץ. כביסות מתוחזקות, גיהוץ, אוכל מבושל, זה היה האופי שלי. בנוסף, זה שהייתה לי משפחה קטנה זה הקל עלי. אבל אמא שלי צדקה, לא הייתי אני עצמי בזמן האחרון.
באופן רגיל מנחם לא היה משלים עם הבלגן בבית, אבל נראה שהוא אפילו לא שם לב לזה. הוא השקיע את כל מרצו בישיבה, בתלמידים, נסע אל הרב שלו וניהל אין ספור שיחות עם העורך דין.
רק יהודה היה מאושר. הוא קיבל ממני יחס מפנק, אוכל קנוי, בילויים מיוחדים, הוא הסתובב מאושר עם המצלמה החדשה שלו וצילם כל דבר. גם ככה הוא היה רגיל ליחס מפנק, אבל עכשיו זה היה מוגזם אפילו בעיני, רק שלא יכולתי לשלוט בזה.
"ארגנתי פגישה עם העורך-דין של בית החולים, מנהל בית החולים וד"ר קראוס. הערב". הודיע לי מנחם בשעה שלוש. "זה כולל את שנינו ואת העורך-דין שלנו כמובן".
"לכבוד מה הפגישה?" התפלאתי, "ומה הקשר לד"ר קראוס".
"זאת פגישת סיכום לגבי ההורים שצריכים, רוצים, מסכימים או לא מסכימים לבדיקה". הסביר מנחם. "לגבי ד"ר קראוס, בית החולים מינה אותו לטפל בפרשה הזאת".
"בסדר", הסכמתי, "אני אחפש בייביסיטר, דווקא היה רעיון טוב הפגישה הזאת.
הפגישה התקיימה אצל המשרד של העורך-דין שלנו. כולם ישבו סביב השולחן באופן מסודר.
ד"ר קראוס החל לדבר: "אנחנו לא יודעים אם היתה החלפה בבית החולים, יכול להיות שקרתה החלפה אחרי שעזבתם במקום חיצוני. כמובן שהסבירות שהוא הוחלף אצלינו עדיין קיימת לכן אנחנו בודקים מול כל ההורים שהיו מאושפזים איתכם במחלקה.
כרגע אנחנו נמצאים במצב שיש ארבעים ושתיים משפחות שהיו מאושפזות במחלקה יחד איתכם, במהלך שלושת הימים שהייתם מאושפזים אחרי הלידה. מתוכם שבע עשרה נולדו באותו יום שיהודה נולד, מתוך השבע עשרה חמישה נולדו בטווח השעות של חמש שעות לזמן הלידה של יהודה.
אנחנו משערים שאם היתה החלפה, הגיוני שהיא קרתה סמוך כמה שיותר לזמן הלידה, לכן הסבירות שההחלפה קרתה עם חמשת המשפחות הללו גבוהה יותר.
לפי צו של בית המשפט, הבקשה לבדיקות גנטיות אצל המשפחות עם רמת סבירות נמוכה יותר, תתבצע רק אחרי שכל המשפחות מהרמת הסבירות הגבוהה יותר יבצעו את הבדיקות, ויצאו תואמים מבחינה ביולוגית. מתוך חמשת המשפחות שפנינו אליהם, שניים ערכו את הבדיקה והתאימו מבחינה ביולוגית. שלושת המשפחות האחרות מסרבות עדיין, מסיבות דתיות, לערוך בדיקה".
"כולם חרדים?" שאלתי בלי לחשוב.
"משפחה אחת ערבית, ושניים יהודיות, לא יודע מה רמת הדתיות". ענה ד"ר קראוס.
"מדובר במידע סודי, לא היית אמור לחשוף את המידע הזה", נזף העורך-דין של בית החולים בד"ר קראוס. "ואם אפשר לא לשאול שאלות כאלה", הוא פנה אלי זועם, "זה לא מכבד".
"זה היה בטעות", ניסה העורך-דין שלנו להרגיע.
"בלי טעויות מעכשיו", איים העורך-דין של בית החולים, "הגענו לפגישה אליכם למשרד בגלל שביקשתם, מתוך רצון טוב של שיתוף פעולה, אל תנצלו את זה".
"אף אחד לא ניצל שום דבר", אמר מנחם.
"אבל לא יכול להיות שתשאלו שאלות שאסור לכם לשאול", המשיך העורך-דין לקצוף, "אנחנו לא יכולים כל הפגישה להיזהר לא לחשוף מידע שאסור לנו לחשוף".
הם המשיכו להתנגח, אבל אני אפילו לא הקשבתי, הייתי בתוך ענן.
משפחה ערבית.
צדקתי, זאת יכולה משפחה ערבית. יהודה כהה קצת, עיניים חומות, לא בלתי אפשרי. אם יצטרך לעבור למשפחה ערבית? ומה זה אומר לגבי הילד שלנו? הוא מדבר ערבית סביר להניח, אמא שלו עם רעלה גדולה. יכול להיות שהוא שונא יהודים, שונא אותנו עוד לפני שהכיר אותנו.
"לערבים אסור לעשות בדיקה גנטית בגלל הדת שלהם?" שאלתי.
כולם בהו בי, העורך-דין של בית החולים כמעט התפוצץ מרוב כעס.
"שקט", הרגיע אותו ד"ר קראוס. "אני זה שעניתי, למרות שלא הייתי צריך, תן לי לסיים את התשובה ומכאן ואילך נדבר רק על דברים רלוונטים. לא יודע לגבי הדת, מוסלמית או נוצרית", הוא פנה אלי, "אבל כן. המשפחה הספציפית הזו, לא מוכנה בשום אופן לבצע את הבדיקה מבחינה דתית".
"אם הם לא מסכימים מבחינה דתית ואני מתכוון גם למשפחות היהודיות", שאל מנחם, "אפשר לכפות עליהם?"
"בית המשפט יכול לכפות, כן". אמר העורך-דין של בית החולים שנרגע קצת, "אבל זה יקח זמן בגלל כל הדיונים".
הם המשיכו לדבר על דרגת הרלוונטיות של יתר המשפחות, התהליכים שבית המשפט מתכוון לנקוט מול ההורים שמסרבים לבצע בדיקות, על חשיבות הנושא של סודיות הפרשה עבור כל הצדדים המעורבים.
הקשבתי בחצי אוזן, בעיקר חשבתי על הילדים, יהודה שלי והילד השני שלי.
מה יהיה אם זאת תהייה באמת המשפחה הערבית? מה עושים מבחינה חוקית?
בדרך חזרה ישבנו מיואשים ברכב.
"מה נעשה", בכיתי.
"אני אדאג ששני הילדים ישארו אצלינו", אמר מנחם בהחלטיות.
בהיתי בו. מאיפה זה הגיע?
"למה אתה חושב שאתה יכול?" נדהמתי. "למה שהמשפחה השנייה תסכים?"
"אני לא יודע", אמר מנחם בלחץ, "אני רק חושב על האפשרות הזאת, כל הזמן.
ננסה למצוא דרך שיסכימו".
"די, אל תדבר סתם", התחננתי, "אתה יודע כמוני שזה לא ראילי".
"לא יודע כלום, אני פשוט לא יודע כלום", נאנח מנחם.
עוד שבועיים מבולבלים עברו. מנחם נסע אל הרב שלו, שהיה מעורב בעניין, לפחות ארבע פעמיים. נסע לכותל, לקבר רחל, למירון.
אני השקעתי את הזמן הזה בלהיות עם יהודה ולהתפלל בבית. שאיכשהו הכל יהיה בסדר בסוף.
כעבור שבועיים התקשר אלינו העורך-דין. זה היה בערב, יהודה כבר נרדם, מנחם הדליק את השיחה על הרמקול.
שלושת המשפחות שהתנגדו לבדיקה ביצעו אותה. דיווח העורך-דין אצל אחת מהן נמצאה אי התאמה ביולוגית בין הילד להורים".
הילד שלנו, המשפחה של יהודה.
"מי זה? המשפחה הערבית?" התחננתי לדעת.
"אני לא יודע", התנצל העורך-דין, "מחר יש דיון בבית משפט. צריכים לעשות בדיקות גנטיות הפוכות, כלומר, שני ההורים האחרים מול יהודה ושניכם מול הילד השני. שני הצדדים צריכים לאשר".
"זה בן או בת"? שאל מנחם.
"אני לא יודע פרטים, אני מצטער", התנצל שוב העורך-דין, "אבל עכשיו לפחות אנחנו יודעים שנדע בקרוב".
