הכנסתי את הקלסרים לתיק. "להתראות המורה" ברכו אותי כמה תלמידות שעדיין נשארו בכיתה, "יום טוב המורה". "גם לכן"' ברכתי אותן, הנחתי את התיק על כתפי ומיהרתי לצאת. היום מסיבת הסיום של יהודה. הייתי צריכה להיות שם עוד חצי שעה ורציתי לעבור קודם בבית להחליף בגדים.
יהודה שלי, רק נזכרתי בו, והתמלאתי תחושת אימהות. כל-כך חשש אתמול, ישב איתי שוב שוב ותרגל את הדרשה הקצרה שהטיל עליו הרב'ה למסור מול כל ההורים, מרוב לחץ לא רצה ללכת למסיבה היום. מסכן קטן. למה דווקא עליו הטיל הרבה את תפקיד.
עשר דקות לפני השעה היעודה הגעתי לשער האולם, מנחם כבר היה שם דיבר עם המפקח.
ההורים החלו להתאסף, המפקח עדיין לא פתח את האולם.
"למה אי אפשר להיכנס?" נלחצתי, "אני רוצה לראות את יהודה לפני המסיבה".
"למה את צריכה לראות אותו?" התפלא מנחם, הם בטח מארגנים את הילדים עם התלבושות עכשיו".
"הוא היה כל במתח בגלל כל עניין של הדרשה", הסברתי, "אני חייבת לראות שהוא בסדר".
"חבל!" אמר מנחם, "את פוגעת במהלך שלי, חבל שאת מלחיצה אותו, זה גורם לו להיות חסר ביטחון".
זקפתי את אוזניי. "איזה מהלך?"
"אני ביקשתי מהרבה שיטיל עליו את התפקיד" ענה מנחם.
"מהה??? למה?"
"בשביל לחזק את הביטחון העצמי שלו," השיב מנחם. "הוא כל כך ביישן, בקושי איתי הוא מדבר".
"אבל איך זה יעזור?" לא הבנתי, "ראית כמה הוא לחוץ מזה אם הוא לא ידבר בסוף, זה יוריד לו את הביטחון עוד יותר".
"הוא ידבר מצוין" הרגיע מנחם, "רק תאמיני בו, אני מאמין בו, הוא לא נולד ביישן, אנחנו מתייחסים אליו כמו תינוק אנחנו חייבים לדחוף אותו קדימה, לא להשאיר אותו תינוק לנצח.
מנחם באמת לא הבין.
עם כל הביטחון העצמי שלו, הכריזמה, הקשרים המשפחתיים.
הוא לא הבין את יהודה. מעולם לא הבין.
או שהתכחש לכך שהילד שלו שונה ממנו. ביישן, חסר ביטחון, מתקשה ביצירת קשרים חברתיים.
מנחם אף פעם לא חשש לדבר מול קהל, גם בגיל צעיר, נהג לספר ליהודה שהיה נציג התלמידים הקבוע בכול מוסד בו למד.
ילד בן שש ממוצע מתבייש לעמוד מול קהל אבות אימהות סבים וסבתות והצוות החינוכי. להגיד דרשה.. אז בשביל יהודה הקטן, הפצפון, הביישן, שבקושי מעיז לדבר עם חברים-קשה עד בלתי אפשרי. אבל מנחם פשוט לא הבין, תמיד ציפה מיהודה להיות כמוהו.
האולם נפתח סוף סוף, מיהרתי לתפוס מקום בשורה הראשונה בצד הנשים.
הילדים ישבו בשורות, כתרים ענקיים על ראשם.
חיפשתי את הילד שלי בין הכתרים. הוא ישב באמצע השורה התחתונה, תחת הכתר הענק, שהיה גדול לפחות פי שלושה מפניו הקטנות. הוא ישב שקט, מכונס בתוך עצמו, לא דיבר עם אף ילד סביבו.
תמיד זה כך, ילדים משחקים בחבורה בחצר ויהודה נצמד אלי. הילדים מדברים בעליזות כשחוזרים מהחיידר ויהודה הולך לבד, שותק.
מנחם ניגש אליו, דיבר איתו כמה מילים וטפח על שכמו בעידוד. יהודה חייך קצת. הלוואי וגם אני יכולתי לגשת אליו. אבל זה לא היה מתאים, האולם היה מלא בגברים. לפחות הוא חייך הרגעתי את עצמי.
האורגניסט החל מנגן. הילדים פרצו בשירה מרגשת, גם יהודה שר בשקט. אחר כך מסר המנהל דברים ואז המפקח. הילדים שרו עוד שיר. הבטן שלי התהפכה, רציתי לראות את יהודה מוסר את הדרשה כבר, לראות אותו אחרי.
"אני מזמין את נציג התלמידים שלנו, למסור דרשה מול הקהל המכובד שלנו."
הכריז המפקח בחגיגיות.
"הרב החשוב 'יהודה לוין' בוא לכאן." הילדים ציחקקו מהתואר שקיבל יהודה.
הרבה עזר ליהודה לצאת ממקומו, יהודה פסע לעבר הבימה ליד המפקח ועמד עליה. כל כך קטן. הנשים סביב חייכו אלי, חייכתי חזרה במבוכה, המפקח הושיט ליהודה את הרמקול.
הוא לקח אותו באיטיות, ראשו מושפל, דיבר צמוד צמוד למיקרופון. "קודם כל אני רוצה לברך את הקהל היקר…" הוא דקלם בקול שקט וחסר ביטחון, הלב שלי נחמץ, ריחמתי עליו. לפחות הוא זכר את המילים ואמר אותם ברהיטות, אבל כל כך בשקט ובביישנות. יהודה המשיך לדקלם: "בשמי ובשם כל חברי לכיתה. אני רוצה להודות למנהל ולמפקח ולכל הצוות החינוכי, על כל ההשקעה שלהם משך השנה…" לפתע נפל הרמקול מידיו של יהודה, הוא נפל על הרצפה מעולף.
הרגשתי שאני מתעלפת בעצמי, "מה קרה לו?" מנחם רץ אליו במהירות, המפקח הרבה והמנהל כולם התאספו סביבו.
שיזוזו קצת, שיתנו לו לנשום, חשבתי בלחץ
"הוא יהיה בסדר" הרגיעו אותי אמהות מסביב, "בטח מהתרגשות. דיבר כל כל יפה…"
"איפה האמא?" קרא מישהו לכיוון עזרת הנשים. "האמא, האימא, הרבנית, צאו החוצה, אנחנו מזמינים אמבולנס."
מה???
ראיתי את מנחם נושא את יהודה על ידיו, רץ לכיוון היציאה.
"אלוקים תעזור לנו", לחשתי, "מה קרה לו פתאום".
מה קרה לילד שלי.
רצתי החוצה.
איש הצלה כבר היה שם, אחד מההורים כנראה, השכיב את יהודה על הרצפה והרים את רגליו. "שאף אחד לא יצא החוצה" השגיח מישהו על הדלת.
"מה קרה לו?"
"הוא התעלף" ענה מנחם. "הוא נושם" הרגיע איש ההצלה, הוא דקר את אצבעו הקטנה של יהודה, "אני בודק לו את רמת הסוכר. רגע. כן, היא קצת נמוכה, אבל לא מצדיק התעלפות…" האמבולנס הגיע, הפרמדיקים ירדו ממנו וכרעו ליד יהודה. עלינו על האמבולנס. אני ליד יהודה ומנחם ליד הנהג.
"רפואה שלמה" איחל לנו איש ההצלה.
הפרמדיקים השכיבו את יהודה על המיטה הגדולה הצמידו לו מסכת חמצן וחיברו אינפוזיה ליד הקטנה. "מה קרה לו?" שאלתי בפעם העשרים. "אנחנו לא יכולים לדעת" ענה הפרמדיק. "אתה לא יכול להגיד לנו מה קרה?" הסתובב מנחם על כסאו, "למה הוא מעולף?" "יבדקו אותו בבית חולים", הסביר הפרמדיק. "תראו הוא חסר הכרה, אבל נושם טוב, רמת הסוכר בסדר… הנה הוא התעורר לנו הבחור… " יהודה פתח את עיניו והביט סביב מבולבל.
הבטנו בו בדריכות. הוא הסתכל על הפרמדיקים ואז עלי. "דיברתי מידי בשקט" הוא אמר.
"דיברת מצוין חמוד שלי" תפסתי את ידו. "איפה אבא?" שאל יהודה.
"אני כאן" קרא מנחם.
"מה קרה לי?" רצה יהודה לדעת.
"אולי התרגשת יותר מדי בחורצ'יק?" חייך הפרמדיק. "אנחנו לוקחים אותך עכשיו לבית חולים ושם יבדקו אותך."
"מה זה?" סימן יהודה בראשו על האינפוזיה. הפרמדיק פתח בהסבר מפורט, על כל הפריטים שהיו תלויים על הקירות הפנימיים של האמבולנס. יהודה הקשיב מרותק.
"הוא יהיה בסדר", אמר מנחם. בעזרת ה'. "איש ההצולה אמר לי שזה יכול להיות גם וירוס, לא חייב להיות משהו מלחיץ, הוא נראה בסדר גמור עכשיו, חזר לעצמו".
הלוואי!
במחלקת המיון התייחסו אלינו יפה, כולם היו נחמדים מאוד, עשו ליהודה בדיקת דם ובדיקות שגרתיות, אבל ברגע שקלטו שמצבו לא חמור השאירו אותנו לחכות שם.
"לא היינו צריכים לבוא", אמר מנחם בקוצר רוח. "סתם נלחצנו, עוד כמה דקות הוא היה מתעורר. הוא בסדר גמור עכשיו".
זה היה נכון, יהודה היה נראה מצוין וחיכינו כבר שעתיים תמימות בלי יחס.
"לא יכולנו לא לבוא", אמרתי, "משהו גרם לו להתעלף, זה לא אחראי להתעלם. היינו חייבים לבדוק מה הסיבה, גם אם יתברר שזה היה מהתרגשות בסופו של דבר". "כן" נאנח מנחם "את צודקת. אבל למה כל כך הרבה זמן?"
"מה קורה איתנו? ניגש מנחם שוב, לדלפק הקבלה. "עוד רגע!" השיב הרופא בלי להסתכל, מרוכז כולו במחשב. "אנחנו מחכים כבר שעתיים" ניסה מנחם שוב, "אני יודע" הרופא הואיל הפעם להעיף מבט, "אני מחכה לתוצאות של הבדיקות דם. תיכף אגיע אליכם, יש לי עוד מטופלים. אני מצטער, לחוץ פה היום כמו שאתה רואה."
מנחם הביט בי והניף את ידיו בחוסר אונים. "נחכה!". ישבנו וחיכינו. מנחם על קצה המיטה, ליד יהודה ואני על הכיסא.
יהודה היה עייף ונרדם.
