הדרך היתה פנויה, כנראה שלא הרבה אנשים נוסעים לאזור נתיבות באחת עשרה בבוקר.
הייתי בלחץ, הלב שלי דפק כמו משוגע, הרגשתי כאילו אבן ענקית שוכבת לי בבטן.
אני הולכת לראות את יהודה, אני לא מאמינה, לא ראיתי אותו כבר חודש. את הילד שלי.
הפאלפון של מנחם צלצל, כמו תמיד, הוא קיבל טלפונים ללא הפסקה. אנשים ביקשו ממנו עזרה ברישום לישיבות, התייעצו איתו לגבי בחורים שהדרדרו מבחינה רוחנית, בררו על בחורים לשידוכים. הוא תמיד ענה לכולם, היה לו חשוב לענות, להיות זמין. הפעם הוא כיבה את הצלצול והמשיך לנהוג, מביט בכביש מבמט לא מזוהה. מהורהר? חושש? לא הצלחתי לאבחן. הפלאפון צלצל שוב.
"אתה מתכוון לענות?" בררתי.
"לא", ענה מנחם, "אם את יכולה לשים את את הפלאפון על מצב שקט, אני אשמח, אני פשוט לא מסוגל לדבר עכשיו עם אף אחד".
השתקתי את הפלאפון, והבטתי בו בתמיהה, "למה אתה הלא מסוגל?" שאלתי בעדינות.
"ככה" משך מנחם בכתפיו, "אני לא יכול להתרכז עכשיו".
עכשיו הצלחתי לאבחן את הבעת פניו, הוא היה מפוחד.
"גם אני לא מסוגלת", הסכמתי, "אני בלחץ נוראי, אני מפחדת שלא אעמוד בזה ופשוט אצא מהרכב ואחבק אותו".
מנחם שתק.
"מה קורה לו?" התחלתי לדאוג, הוא התנהג באופן מוזר כל-כך. עצם העובדה שהסכים לבוא איתי היתה מפתיעה ועכשיו שלא פלט הערה כלשהי לגבי החשש שלי לצאת ליהודה. ציפיתי למשפט כמו, "אל תגזימי, גם ככה הגזמנו שנסענו לראות אותו".
אבל מנחם רק שתק.
שארית הנסיעה עברה בשקט. הגענו לנתיבות בשעה שתיים עשרה ורבע, יצאנו מוקדם מידי, לא יכולתי לשבת בבית ולחכות. נסענו לכתובת שאמא שלי אמרה, ראיתי את התלמוד תורה, הוא ניצב בסוף הרחוב, בצד השני קצת מעבר לעיקול היתה נקודת תצפית מצויינת היישר לשער היציאה, מנחם חנה. ישבנו בשקט וחיכינו, מפלס הלחץ שלי היה בשיאו.
לפתע שחרר מנחם את חגורת ההטיחות. "אניי הולך להתפלל מנחה", הוא אמר לי בקול מתוח, "אני מכיר בית כנסת אשכנזי כמה רחובות מכאן".
"אבל אתה תפסיד את יהודה", אמרתי בלחץ, "הוא אמור לצאת באזור אחת אחת ורבע וכבר רבע לאחת".
"בכול מקרה תיכננתי ללמוד אחרי התפילה, את יודעת שיש לי קביעות ללמוד רבע שעה אחרי מנחה". אמר מנחם במבט מלא משמעות. הבטתי בו המומה.
"אז לא התכוונת לראות את יהודה בכלל", לחשתי.
"התכוונתי לקחת אותך לכאן", אמר מנחם במבוכה, "את יודעת מה הגישה שלי לגבי הפרידה מהילדים. אני רק מבקש ממך לא לצאת ליהודה, את יודעת שזה רק יסרבל את המצב. זה לא יהיה טוב. לא לך, לא לו, זה יכול להשפיע גם על הקשר שלך עם יוסף, ואני לא מדבר בכלל על הנקודה שנהיה חשופים לתביעה מצד ההורים שלו".
לא עניתי, הייתי כל-כך מאוכזבת שלא יכולתי לדבר. מנחם לבש את החליפה והכובע שלו, אמר שלום חטוף ויצא מהרכב. זה היה נראה כאילו הוא נמלט ממש, הוא פסע במהירות ונעלם אחרי העיקול. הייתי כל כך מאוכזבת ועם זאת כעסתי על עצמי. מה חשבתי שפתאום יהיה לו איכפת מהילד שאפילו לא שלו. הילד שהוא לא אהב אף פעם. ולמה כל כך איכפת לי בעצם? הרי ליהודה יש אבא משלו שהוא אוהב, אמא שלי אמרה שהוא חייך למראהו ויהודה דיבר איתי עליו בשיחת טלפון בחיבה. למה עדיין איכפת לי? אבל כנראה שהצורך הזה לראות את מנחם מעניק ליהודה אהבת אב. החסך הזה בעיניים של יהודה שהביט שנים במנחם וקיווה לאהבה הזאת. לעולם לא יעזוב אותי. לא יכולתי להגן על יהודה כשהוא היה איתי. אני לא יכולה להגן עליו עכשיו כשהוא רחוק ממני כל-כך. השתוקקתי לראות אותו עם אביו ואמו להרגיש שהם מגוננים עליו, אוהבים אותו. אולי אז אני ארגע סוף סוף.
באחת ורבע השער נפתח, הילדים יצאו בחבורות. זה לא היה התלמוד תורה גדול ותכף ראיתי אותם.
ישראל ואבינועם, האחים של יהודה, נתנו לו יד. שניהם היו דומים לאבא שלהם, גבוהים, יהודה נראה בינהם כל כך קטן, נמוך קומה ורזה. פניו היו מהורהרות. גחנתי קדימה לראות טוב יותר, האם עצוב או רק מהורהר? דאגתי. רכב של הסעות צדיקים התקרב וחנה ליד התלמוד תורה. למזלי ישראל, אבינועם ויהודה עמדו בצד והרכב לא הסתיר אותם. הייתי מהופנטת למבט של יהודה, איך יגיב כשיראה את אביו? דוד יצא מהרכב, הוא דיבר בפלאפון אבל זה לא מנע ממנו לחייך לילדים חיוך רחב. הפנים של יהודה האירו בחיוך גדול. דוד סיים כנראה את השיחה, כי הוא הכניס את הפלאפון שלו לכיס. הוא אמר משהו, לא שמעתי מה בגלל המרחק. פניו של יהודה האירו יותר. דוד טפח על שכמם של הגדולים, הרים את יהודה גבוה והכניס אותו לטנדר. ישראל ואבינועם דילגו בעצמם לבעיקבות יהודה. הם היו ניראים שמחים כל-כך בתור משפחה. ראיתי את יהודה יושב ליד החלון ומנופף לאביו בעליזות. הטנדר הגדול נסע כבר, אבל ההבעה המאושרת של יהודה היתה חרוטה בי. החיוך שלו שראה את אביו, הצחוק שלו כשהרים אותו גבוה. אפילו האופן שנופף לדוד מבעד לחלון. כאילו קשה לו להפרד מאביו, גם בכמה שניות הללו עד שיקיף את הטנדר ויכנס למושב הנהג. הייתי אמורה להיות רגועה. ראיתי את יהודה, הוא מאושר, הוא אוהב את אבא שלו ואבא שלו אוהב אותו. זה היה ברור שדוד מגונן עליו מרעיף עליו יחס ואהבה. למרות זאת הייתי עצובה, דמעות שטפו את לחיי. פעם, לא מזמן, יהודה חייך אלי ככה, כשהגעתי לקחת אותו מהחיידר, הפנים שלו האירו והוא חיבק אותי. הייתי נותנת הכול בשביל לחוות את זה שוב פעם.
השעה הייתה כבר שתיים שמחתי שמנחם עדיין לא חזר היה לי זמן לנגב את הדמעות ולהרגע מהחוויה המטלטלת. בשתיים ורבע כבר הייתי מודאגת. הוא לא ענה לי בפלאפון. כנראה עדיין לומד, הרבה פעמים הוא האריך את הלימוד מעבר לזמן שקצב לעצמו. עדיין זה היה מוזר, תפילת מנחה אורכת עשרים דקות, כוולל הליכה לבית הכנסת הלוך ושוב כחצי שעה, גם אם הוא האריך בלימוד עדיין עברו כבר שעה וחצי.
רציתי לחזור הביתה עד ארבע, כשהצהרון של יוסף מסתיים, למרות שאמא שלי הסכימה לקחת אותו בשמחה אליה למקרה שנעכב. אבל מנחם לא חזר. בשתיים וחצי כבר לא יכולתי לשאת את הדאגה. החלטתי לצאת לחפש אותו, אולי הוא נרדם? הרי העברנו את הפלאפון למצב שקט, אף אחד לא מפריע לו.
לא הספקתי לקום ומנחם נכנס לרכב. הפנים שלו היו קודרות והעינים קצת אדומות. האם הוא בכה?
"מה קרה?" נבהלתי. "האם קרה משהו ליוסף? למה התעכבת כל-כך?"
"לא קרה שום דבר", משך מנחם בכתפו, "פשוט נסחפתי בלימוד ולא הבחנתי שמאוחר. לא עניתי לטלפון כי הוא היה על שקט, אני מצטער". הוא הדליק את הרכב. "אני אשתדל להזדרז כדי שנספיק לאסוף את יהודה", הוא המשיך, "אני יודע שאת מעדיפה לאסוף אותו בעצמך.
"אתה מתכוון ליוסף", תיקנתי אותו בעדינות.
"כן, כן, אני מתכוון ליוסף", מיהר מנחם לתקן את עצמו במבוכה. הפנים שלו קדרו עוד יותר.
מנחם לא שאל אותי מה קרה עם יהודה. בגלל שהיה לי קשה לדבר על זה, לא פתחתי בעצמי את הנושא, קיוויתי שעד שמנחם יבקש לדעת פרטים, כבר אעכל את מה שראיתי ואוכל לדבר על כך בחופשיות.
הספקנו להגיע עד ארבע, יוסף רץ אלינו בשמחה, לא בכל יום שנינו מגיעים לאסוף אותו. הוא רץ היישר למנחם וחייך אליו באושר. מנחם חייך אליו בחזרה, תפס אותו והניף אותו גבוה. ואז הכניס אותו למושב האחורי של הרכב. התנועה הזאת, החיוך, ההנפה של יוסף, בדיוק כמו שדוד הניף את יהודה. אבא ובן. דוד ויהודה, מנחם ויוסף. כמה טוב שהם מאושרים וטוב להם. לפחות רק אני זאת שסובלת.
מתי יוצא הפרק הבא?
איזה מקסימה את. לצערי האתר לא מתופעל בגלל שיש לנו פרוייקטים אחרים חשובים, אבל לכבודך אבקש מהסופרת לכתוב כמה פרקים לשבוע הבא.
❤️ עדי