הסיפור שלי פרק תשע

חודש וחצי אחרי הפטירה

חזרתי הביתה מהחיידר בשעה 3:00. הבית היה עדיין ריק, אבא מסיים את העבודה שלו בשעה שלוש וחצי ואז הוא אוסף את יהודיתי מהצהרון של הגן.

אכלתי בחיידר את האוכל של המסעדה, אז לא הייתי רעב, לקחתי ספר מהחדר שלי והלכתי לסלון לקרוא על הספה. הסלון היה קצת חשוך, אז הדלקתי את כל האורות, גם את המנורות הקטנות בספריה וגם את המנורה הקטנה בין הספות. אחר כך המשכתי לקרוא. כבר היה כמעט ארבע, יצאתי למרפסת לראות אם אבא ויהודיתי הגיעו, עדיין לא. זה הגיוני, בדרך כלל הם מגיעים כמה דקות אחרי ארבע.

ארבע וחמישה הדלת נפתחה.

"חיים", שמחה יהודיתי לקראתי. 

"שלום חיים", חייך אלי אבא תוך כדי שהוא מסיר את החליפה שלו, ישבנו על הספה ודיברנו. 

דפיקות נשמעו על הדלת, זאת הייתה חברה של יהודיתי, שתיהן נכנסו לחדר של יהודיתי לשחק. נשארנו רק אני ואבא יושבים על הספה.

אחרי שאמא נפטרה הרגשתי כאילו היום נהיה ארוך יותר, ריקני. לא הייתי צריך לשמור על יהודיתי, לא הייתה את אמא בבית, שלא מרגישה טוב, שצריך לשבת לידה, לעזור לה במה שהיא צריכה. לא היה את הפעמים שאבא לא בבית, כי הוא צריך להיות ליד אמא בבית חולים.  לא היו הפעמים שצריך ללכת לרופא או צריך להזמין אמבולנס או צריך למצוא מישהו שישגיח על חיים ויהודיתי. למרות שעבר כבר חודש וחצי מהפטירה עוד לא התרגלתי לזה.

יהודיתי שיחקה עם חברה שלה בחדר, הפלאפון של אבא צלצל. אבא הוא מזכיר בישיבה גדולה ויש הרבה דברים חשובים שהוא אחראי עליהם. בגלל שאמא היתה חולה הוא התרגל לעבוד הרבה מהבית. אבא דיבר בפלאפון, אבל המשיך לשבת לידי על הספה, אני ישבתי וקראתי.

"אולי תרד לשחק למטה בחצר?" הציע לי אבא כשסיים לדבר. 

"למטה?" התפלאתי.

"כן, אני רואה את חברים שלך משחקים במגרש ליד הגינה. למה שלא תשחק איתם? הם נוסעים באופניים, אין לך אופניים?"

הנהנתי בראשי בשלילה. לא היו לי אופניים. 

"אז נקנה לך", אמר אבא. "לא יכול להיות שתשב כל היום בבית ותקרא, אתה ילד. לך תשחק עם חברים, תרכב על אופניים". 

"אני לא אוהב", משכתי בכתפי.

"מה אתה כן אוהב לעשות?" התעניין אבא. ניסיתי לחשוב.

"אני אוהב לקרוא", עניתי. 

"את זה אני יודע", חייך אבא, "מה עוד?" חשבתי אבל לא ידעתי מה לענות, תמיד שהיה לי זמן פנוי קראתי. סבתא מירושלים היתה הולכת בשבילי לספריה כל שבוע שיהיה לי מה לקרוא. 

"לא יודע", אמרתי לאבא. 

"בסדר", ליטף אבא את ראשי, הוא היה נראה מוטרד. יהודיתי הלכה לבית של חברה שלה לאכול ארוחת ערב, בשביל שאבא ואני נוכל ללכת להתפלל תפילת ערבית. אחרי התפילה אבא שלח אותי הביתה והלך לעשות כמה קניות. אספתי את יהודיתי מחברה שלה וחיכינו לאבא.

"קניתי לכם מתנה", קרא אבא בחגיגיות.

"איזה כיף! מתנה!" שמחה יהודיתי. 

"מה זה?" שאלתי.

"קודם יהודיתי תתארגן לשינה ואז אני אגלה", חייך אבא. הוא נכנס לחדר של יהודיתי להשכיב אותה לישון. אני נשארתי לקרוא על הספה.

"חיימק'ה", שמעתי את אבא קורה לי מהחדר, "בוא אלינו". אבא ישב על המיטה של יהודיתי עם ספר פתוח.

"אבא מספר לי ספר של גדולים", התגאתה יהודיתי, "בלי תמונות בכלל! כל יום הוא יספר לנו פרק שלם".

הסתכלתי על הספר, הוא היה חדש ונוצץ. לא הכרתי אותו.

"זאת המתנה שלי", הכריז אבא, "כל ערב אני אספר לכם מהספר וכשהוא יסתיים נקנה עוד אחד". 

"אני יודע לקרוא לבד", אמרתי בזעף.

אבא רק חייך והתחיל לספר. זה הרגיז אותי, פתאום אבא מספר לנו סיפורים, לא איכפת לו שאמא לא איתנו בכלל. והוא לא היה צריך לדאוג לאף אחד. קמתי מהמקום שלי ויצאתי לסלון, ישבתי על הספה ואטמתי את האוזניים שלי חזק. לא רציתי לשמוע את אבא, לא רציתי להנות מזה שהוא לא דואג לאף אחד אחר חוץ מאיתנו. 

"קח חמוד", הושיט לי אבא את הספר, "אתה יכול לקרוא אותו בעצמך אם אתה רוצה".

לקחתי את הספר בידיים רועדות. אבא התיישב לידי על הספה, הפנים שלו היו רציניות, קצת עצובות. 

"תקשיב חיימק'ה", הוא אמר אחרי כמה דקות של מחשבה. "עד עכשיו היית צריך להיות גדול, להשגיח על יהודיתי, לדאוג לאמא. מעכשיו אתה יכול להפסיק להיות גדול, אתה יכול להיות ילד עכשיו". 

"אני כל הזמן הייתי ילד", אמרתי בזעף. 

"נכון", הסכים אבא, "אבל נאלצת להתנהג כמו גדול. עכשיו אתה לא חייב. אני בבית, אתכם, אני רוצה שתאפשר לעצמך להתנהג כמו ילד בגילך, כמו שחברים שלך מתנהגים. זה לא יהיה לך נחמד לרדת למטה לשחק בכדור או קדרים באים עם חברים?"

"זה יהיה לי מוזר", אמרתי בספקנות, "אני לא חושב שאני יאהב את זה".

"אתה חושב ככה בגלל שאתה לא רגיל לזה", התעקש אבא, "אני רוצה שתנסה לעשות דברים אחרים חוץ מקריאה, מה חברים שלך עושים חוץ מלשחק למטה ולנסוע באופניים". 

"יש לי חבר שלומד לנגן באורגן", אמרתי, "אבל אני לא יכול כי אסור לי לשמוע נגינה".

"נכון", הסכים אבא, מה עוד?" 

"יש לי חבר שהוא בחוג מקהלה וגם את זה אני לא יכול בגלל שאני בשנת אבל". אמרתי, "אני לא זוכר עוד משהו". 

"חבר שלי סיפר לי שהבן שלו הולך לחוג נגרות", אמר אבא, "הוא נהנה מזה מאוד, הוא אפילו בנה לעצמו ארון קטן לחדר".

"באמת?" התלהבתי.

"כן", ענה אבא, "רוצה שארשום אותך לחוג הזה?" חשבתי על זה כמה דקות, אבא חיכה בסבלנות.

"לא נראה לי", עניתי לבסוף.

"למה?" התפלא אבא, "אני חושב שתוכל להנות מזה מאוד".

"אבל מי ישמור על יהודיתי בזמן הזה?" שאלתי.

"אני אשמור", חייך אבא.

"אבל אם תצטרך ללכת לאיזה מקום?" שאלתי.

"אז היא תבוא איתי", הרגיע אבא, "אל תדאג ליהודיתי".

"אבל אם יהיה לך מקרה חירום?" שאלתי.

"אז סבתא תשמור עליה", ענה אבא.

"כל פעם שיהיה לך מקרה חירום סבתא תשמור עליה?" התפלאתי.

"תקשיב חמוד", אמר לי אבא בחיוך עצוב, "אין לי באמת סיבה שיהיו לי מקרי חירום, אני אשמור על יהודיתי, אתה תהנה בחוג שלך".

"טוב", הסכמתי.

"מצויין!" שמח אבא, "קח את הספר הזה, תקרא בו, אני אכין לך ארוחת ערב בינתיים".