בשבת בבוקר כבר קמנו מהשבעה. לא יכולנו להתקלח, אז לא החלפנו בגדים, אבל יכולנו לקום מהכיסאות הנמוכים וליטול ידיים כמו שצריך.
הבית היה ריק ממנחמים. דוד מני ודוד איציק נסעו הביתה וגם סבא וסבתא מבני ברק. סבא וסבתא מירושלים, הדסה וציפי נסעו לבית שלהם בשכונת סורוצקין כבר ביום חמישי, בגלל שביום שישי הם קיבלו מנחמים בבית שלהם. רק שימי נשאר איתנו, כי כל החברים והרבנים שלו כבר ניחמו אותו אצלינו.
ישבנו עצובים על הספות.
"זהו זה נגמר", אמרתי, "עכשיו נוכל באמת להצטער על אמא, בלי שאף אחד יפריע לנו".
"אתה מצטער שהיינו צריכים לשבת, 'שבעה'?" שאל אבא.
חשבתי לרגע, "אני לא מצטער", עניתי לבסוף, "בגלל שיצא לי להכיר את אמא בעוד דרכים, שמעתי עליה הרבה סיפורים שלא שמעתי קודם. אני חושב שהיא הייתה אישה מאוד צדיקה".
"היא באמת הייתה אישה מאוד צדיקה", הסכים אבא.
"אני בכלל לא מצטערת שהיינו צריכים לשבת, 'שבעה", אמרה יהודיתי, "בגלל שהגיעו כל-כך הרבה אנשים ודודות. זה כיף שכל המשפחה מגיעה אליך הביתה. חוץ מזה גם הגיעו לבקר אותי חברות שלי ובנות דודות שלי, אז זה היה כיף".
"הם לא הגיעו בשביל שיהיה לנו כיף". אמרתי בזעף, "את מדברת כמו תינוקת. את בכלל לא עצובה שאמא שלנו נפטרה, אני בטוח שאמא כועסת עליך מאוד".
"הי, הי, חיים", קפץ שימי, "תפסיק! מה אתה אומר?"
"אמא בכלל לא כועסת עלי", בכתה יהודיתי, "אתה סתם אומר".
"בטח שלא", הבטיח אבא, "אמא אוהבת אותך, חיימק'ה התבלבל".
"אני לא מתבלבל", כעסתי, "אמא כן כועסת עליך".
"היא לא", בכתה יהודיתי.
שימי משך אותי לחדר שלי ואבא יצא עם יהודיתי הבוכיה למרפסת.
"למה אתה אומר לה את זה?" שאל אותי שימי בעצב, "אתה יודע שהיא קטנה ולא לגמרי מבינה, אתה יכול להבין את זה, היה לה נחמד להיפגש עם חברות ועם הבנות דודות. אסור לך להגיד לה שאמא כועסת עליה, היא עלולה לחשוב שזה נכון".
"אבל אני בטוח שהיא כועסת עליה", בכיתי. "היא כועסת גם עלי, אני יודע את זה".
"למה אתה חושב ככה?" התפלא שימי.
"בגלל שגם לי היה לפעמים נחמד בזמן שישבנו שבעה", לחשתי בעצב. "לפגוש את החברים שלי כשהם באו עם הרב'ה, את הבני-דודים, למרות שהייתי מאוד עצוב בגלל אמא. בגלל שבאו הרבה אנשים שרואים בדרך כלל בשמחות, אז לפעמים זה בלבל אותי".
שימי חשב לרגע. "אתה רוצה שאגלה לך סוד", הוא לחש לי, "גם אני התרגשתי שחברים שלא ראיתי שנים הגיעו לנחם אותי והוחמאתי מזה שהגיעו רבנים מהישיבה. זה נורמלי, אנחנו בני אדם. בשביל זה השם עשה שיהיה שבעה ימי אבלות, שאנשים יבואו ויעזרו לך להתגבר על העצב. אני בטוח שאמא לא כועסת עליך, לא על יהודיתי וגם לא עלי, הרי אנחנו זוכרים אותה וזה מה שחשוב.
"אתה בטוח?" ניגבתי את הדמעות.
"כן". הנהן שימי, "אבל אתה יכול לשאול את אבא שלך, ליתר ביטחון".
יצאנו למרפסת, יהודיתי ישבה על הגדר עצובה.
"אני מצטער שאמרתי לך שאמא כועסת עליך" התנצלתי. "גם אני הרגשתי כמוך, שימח אותי לפגוש את החברים שלי, אז חשבתי שאמא כועסת עלי. הייתי עצוב, אז צעקתי עליך סתם".
"בסדר", אמרה יהודיתי, "אני סולחת לך".
"אמא לא כועסת על אף אחד מכם", אמר אבא בתקיפות, "אני רוצה שתזכרו את זה כל הזמן. אמא נפטרה ואנחנו נזכור אותה, בהתחלה כל הזמן. גם חיימק'ה יגיד קדיש שלוש פעמים ביום, בשנה הקרובה אתם לא תוכלו לשמוע מוזיקה וכל מיני מנהגי אבלות שנלמד אתכם. אבל בסופו של דבר החיים שלנו ימשיכו ויכול להיות שכן, לפעמים תשכחו את אמא לפחות קצת. ככה זה, גזרה על המת שישכח מהלב. אבל אני רוצה שתמיד תזכרו, אמא תמיד תאהב אתכם. היא אף פעם לא תכעס עליכם, גם אם לא תחשבו עליה כל הזמן".
הנהנתי בראשי לאישור, כי אבא היה תקיף כל-כך. אבל בליבי ידעתי, שלמרות שאמא לא תכעס עלי, אני לא אשכח אותה אף פעם! אף, אף, אף פעם. גם לא שתעבור השנה, גם לא שאני אגדל ואני אהיה בישיבה, גם לא כשאני אתחתן. אני לא אשכח אותה, אפילו לא לשנייה.
יום ראשון
בבוקר הלכנו לקבר של אמא. גם יהודיתי ואני, כי אחרי השבעה, לפי המנהג, גם הילדים יכולים לעלות לקבר.
עדיין לא היתה מצבה, רק פיסת אדמה ושלט. את המצבה ישימו בהמשך, הסביר לי אבא.
דוד מני ודוד איציק. דוד יצחוק וסבא וסבא. שימי ואבא, דוד ישראל, הבעל של דודה מרים ושלושת הבנים הגדולים שלו, עלו איתנו לקבר. אמרתי קדיש. הייתי כבר מיומן בזה, אבל עדיין קצת התביישתי. אני חושש שאני אמשיך להתבייש כל הזמן, עד שאני בכלל לא אצטרך להגיד שוב קדיש.
אחר-כך כולם אמרו תהילים ובכו. כל אחד ניגש לקבר ואמר כמה דברים לאמא וכולם התרחקו קצת כדי לתת פרטיות. אני הייתי קצת קרוב לשימי, אז שמעתי שהוא מבטיח לאמא שלי שהוא יעשה הכול בשביל חיים ויהודית, שהוא ישתדל כמה שיותר למלא את החלל שהותירה מאחור. הוא בכה שהוא הבטיח לה את זה, גם אני בכיתי. שימי הוא הדוד הכי טוב בעולם והוא באמת עושה כל מה שהוא יכול כדי לעזור לנו, אבל הוא תכף יחזור לישיבה ולא יוכל להיות איתנו כל הזמן וחוץ מזה הוא דוד שלנו, הוא לא אמא, הוא אף פעם לא יוכל להיות.
אחר כך כולם הלכו, נשארנו רק אני ואבא ויהודיתי.
הבטחתי לאמא שאני לא אשכח אותה ושאני אוהב אותה וגם יהודיתי אמרה לה ואז אבא לחש לה כל מיני דברים שלא ממש שמעתי. בסוף נסענו הביתה.
כשחזרנו הביתה הוא היה ריק, השבעה נגמרה. מישהו לקח את כל הכיסאות וסידר את הסלון כרגיל, השולחן באמצע והכיסאות מסביב. את השלט שהיה רשום עליו השם של אמא הסירו מהדלת.
נשארנו רק שלושתינו.
אבא חימם לנו אורז וקציצות ומרק ירקות לארוחת צהרים. ישבנו ואכלנו כאילו זה היה סתם יום רגיל, אבל זה לא היה כאילו, זה היה באמת סתם יום. סתם יום רגיל, אבל בלי אמא.
כל כך עצוב
זה סיפור יפה, תודה
פרק מהמם.
אוף! הם כאלה מסכנים ):
ספר יפה. אמא של חברה שלי נפטרה והיא ממש אוהבת את הסיפור הזה.
תעלו עוד פרקים דחוף!!!!
תודה על הפרק