"הם תכף הולכים חמוד", נכנס אבא לחדר עם יהודיתי, "נשאר כאן רק מי שיושב שבעה, בסדר? וגם סבא וסבתא מבני-ברק, להם אתה מסכים?"
"כן", נהנתי בראשי בעייפות.
"בסדר", אבא התיישב על שרפרף אפור ממש לידי, "כולנו עייפים, נאכל ונלך לישון. מחר בבוקר נקום מוקדם ושוב הבית יתמלא אנשים, נתפלל תפילת שחרית. אחר-כך יבואו הרבה אנשים, יותר מהיום, חברים שלי וחברות של אמא.
"וחברים שלי", אמר שימי.
"ושלי", אמרו הדסה וציפי ביחד".
וגם של סבא וסבתא מירושלים", הוסיף אבא. "זאת מצווה לנחם אנשים שיושבים שבעה ויש הרבה אנשים שמכירים את כולנו. אין מה לעשות. זה יהיה שבוע קצת עמוס ובלי פרטיות. בסדר?"
הנהנתי בראשי בלית ברירה.
"גם חברות שלי יבואו?" שאלה יהודיתי.
כל המבוגרים קצת חייכו.
"אולי?" ענה אבא, "רק אחרי שהשבוע יסתיים נדע".
קמתי מהמיטה שלי והלכתי בחזרה הנמוך שלי. אחרי שכולם התפזרו, נכנס אבא איתי ועם יהודיתי לחדר, להגיד קריאת שמע. יהודיתי התכרבלה ליד אבא ונרדמה מיד.
"לגבי מחר חיימק'ה", הזכיר אבא, "קבענו תפילת שחרית בשעה שמונה, תצטרך להיות מוכן".
"אני אהיה מוכן", הבטחתי לאבא, "אתה יודע, זה לא נורא כמו שחשבתי להגיד קדיש".
"אני שמח לשמוע", אמר אבא בהקלה, "בגלל שאתה צריך להגיד את הקדיש הזה עוד כמעט שנה".
"שנה!" קראתי בבהלה, "מה פתאום שנה?"
"לא בדיוק!" גמגם אבא, "אחד עשרה חודש. אבל כן, "הוא הדגיש, "זה הרבה מאוד זמן שזה נראה ממש שנה".
"כל יום אני צריך?" הייתי המום.
"כן חמוד!" נאנח אבא, "כל יום, שלוש פעמים. שחרית, מנחה וערבית".
"זה לא הגיוני!" אמרתי בייאוש, "אני לא אצליח".
אבא הרים את הסנטר שלי ביד שלו והביט בעיניים שלי. "תנסה לחשוב על הזמן שאמא היתה חולה ואני הייתי איתה בבית חולים. אתה שמרת על יהודיתי. הצלחת?"
"זה כן", אמרתי, "אבל שנה שלמה…"
"ושאמא נפטרה ואמרת בלוויה שלה קדיש, הצלחת?" לא ויתר אבא.
הנהנתי לאישור.
"והיום בתפילת ערבית הצלחת?" התעקש אבא.
"כן". עניתי, "בשבעה אני אצליח, כי כל הזמן יושבים או מתפללים, אבל איך אני אצליח שנה שלמה להתפלל במניין?"
"דיברתי עם הרבה שלך על זה", הודה אבא, "הוא התקשר אלי להרגיע אותי שזה לא בעיה. אתה תתפלל תפילת שחרית ותפילת מנחה עם כיתות ז'- ח, שיש להם מניין מסודר. נכון?"
"כן", השבתי, "הם מתפללים בבית-הכנסת של החיידר".
"יופי!" אמר אבא, "אז תתפלל איתם שחרית ומנחה ובתפילת ערבית אני אקח אותך. בשבתות, בכל מקרה אתה רגיל להתפלל במניין, אז זה לא בעיה בשבילך". "ומי ישמור על יהודיתי בכל יום, כשנלך להתפלל תפילת ערבית?" שאלתי.
"את זה נראה בהמשך", אבא חייך חיוך עייף ועצוב. "אני מניח שיהיו עוד הרבה פעמים שנשאל את השאלה הזאת, מי ישמור על יהודיתי. אבל אנחנו חזקים, נכון? עברנו כל כך הרבה דברים והצלחנו. נמשיך להצליח. כל יום שתתפלל שלוש תפילות במניין ותגיד שלוש פעמים קדיש, אז נסמן בלוח שנה. אתה תראה שזאת תהיה שנה מלאה הצלחות, אני סומך עליך חמוד". אחר-כך אבא סיפר לי על החשיבות של קדיש יתום, וסיפור על הרב סטייפלר שקשור לזה, תוך כדי הסיפורים של אבא נרדמתי.
יום שני:
בהתחלה פתחתי את העיניים ולא זכרתי כלום, זה היה נראה כמו סתם יום. ואז נזכרתי. אמא נפטרה, אתמול היתה הלוויה שלה, כאב בטן חזק תקף אותי. הלב שלי כאב, ממש כאילו מישהו הניח לי אבן בלב.
"אני רוצה שהזמן יחזור אחורה", אמרתי בארוחת בוקר, "עדיף שיחזור בערך שש שנים אחורה", ניסיתי לחשבן, "לפני שאמא חלתה".
כולם הביטו בי, ראיתי שהם לא ידעו מה לענות לי, הם היו מבולבלים.
"אני רוצה שתאכל את הלחמניה שלך", אמרה סבתא מבני ברק במעשיות.
"ואני לא רוצה", כעסתי, "אנחנו אף פעם לא אוכלים לחמניות לארוחת בוקר, רק סנדוויצ'ים מלחם רגיל. לחמניות זה מתאים לראש חודש, לא ליום אחרי שאמא שלי נפטרה.
"חשבתי שיהיה יותר קל ככה", מילמלה ציפי במבוכה, "לחמניה לכל אחד במקום לעשות בלגן במטבח".
"הכל בסדר", לחשה לה סבתא מירושלים.
"בא חיימק'ה", אמר אבא מוטרד, "תשאיר את הלחמניה שלך ונדבר בחדר".
"אני לא זז מפה", כעסתי, "אני לא אוכל את הלחמניה הזאת. אני לא יאכל כלום! תמשיכו אתם לאכול, לא איכפת לי. סתם אמרתי שאני רוצה שהזמן יחזור אחורה, אני יודע שאי אפשר להחזיר את הזמן, אני לא ילד קטן".
אנשים נכנסו הביתה, בלי לדפוק, שימי ניגש אליהם והושיב אותם. כולם ברכו ברכת המזון והלכו לשבת על הכיסאות הנמוכים.
על השולחן במטבח נשארו הרבה לחמניות קצת אכולות. ציפי אספה אותם לשקית.
"בואי יהודיתי", היא אמרה, "נפזר לציפורים את הלחמניות במרפסת".
"אני אפזר איתה", אמרתי במבוכה, התביישתי מההתנהגות שלי קודם. "את יכולה ללכת לשבת עם כל הבנות שינחמו אותך", הוספתי, "אני מצטער שהעלבתי אותך בגלל הלחמניות וכעסתי".
ציפי רק חייכה אלי. "הכול בסדר חמוד, מותר לך לכעוס, לא נעלבתי בכלל".
"אבל בגללי אף אחד לא אכל כלום", הייתי מוטרד.
"לכולם אין תאבון עכשיו", אמרה ציפי, "זה בכלל לא קשור אליך, כולנו עצובים".
יהודיתי ואני פיזרנו את הלחמניות על המעקה של המרפסת. אחר סגרתי את דלת הזכוכית העבה של המרפסת עד הסוף. הסתבכתי קצת, יהודיתי ניסתה לעזור לי.
"צריך עזרה כאן?" שאל מני מאחורינו. הוא סגר את הדלת בשניה.
"אני צריך את המפתח של הדלת למרפסת, אני רוצה לנעול אותה", עניתי.
"למה?" הופתע מני. "עדיף שנוכל לפתוח מידי פעם את הדלת למרפסת, גם ככה הסלון קצת קטן וגם יכנס אוויר".
"מה קורה כאן?" שאל אבא.
"אני רוצה לנעול את הדלת למרפסת", התחננתי, "אני רוצה שהציפורים יאכלו את הלחמניות ששמנו להם בלי שאף אחד יפריע להם".
"בסדר גמור!" אמר אבא ומני טפח על שכמי בחיוך. אבא הוציא צרור מפתחות מהכיס שלו וחילץ מפתח כתום מתוך הצרור.
"קח", הוא הגיש לי, "זה של המרפסת, אתה תהיה אחראי על המפתח הזה השבוע".
דבר ראשון נעלתי את המרפסת. דבר שני רצתי למגירה שלי וצירפתי את המפתח הכתום לצרור המפתחות של האופניים שלי ואז סגרתי את המגירה.
זהו! המרפסת תישאר סגורה ואף אחד לא יוכל לצאת לעשן שם.
הבוקר היה מעניין. שמעתי סיפורים שמעולם לא שמעתי על אמא שלי, בעיקר בצד של הנשים. מורות של אמא שלי, חברות קרובות מבית הספר, מהסמינר ומהעבודה. כולן דיברו עליה בדמעות ובהערכה וראיתי עליהן שהן מאוד עצובות שהיא נפטרה.
זה היה כל-כך מעניין, שלא הרגשתי שהבוקר נגמר וכבר היה צריך להתפלל מנחה.
בצהרים הגיעו הרבה אנשים, בעיקר אמהות. חלק שכנות, חלק קרובות משפחה. חלק הביאו ילדים שעמדו בצד כי כנראה אמרו להם לא להפריע.
דודות מכובדות ורבניות שסבתא מירושלים התכוננה לקום לקראתן והתיישבה מיד, כי אמרו לה: "לא! לא! אל תקומי!"
יפה מאוד!
תודה רבה על הפרק
סיפור מרגש.