חזרנו הביתה מהלוויה. הדסה החזירה אותי ואת יהודיתי. כל המשפחה המשיכה מבית הלוויות לבית הקברות, להמשיך את הלוויה של אמא. רק לילדים של הנפטר אסור לעלות לבית קברות. הצטערתי, רציתי לראות איך מכניסים את אמא לאדמה, לראות בעיניים שזה בטוח נגמר והיא לא תחזור יותר.
אבל ככה זה המנהג. ככה שימי אמר. היו הרבה מנהגים שלא ידעתי בכלל שיש ושאין עד עכשיו. היו גם מבוגרים מסביבי לא ממש ידעו וכל פעם היו צריכים לשאול מישהו אחר. זה סימן טוב, זה אומר שאף אחד שקרוב אליהם לא נפטר עדיין.
"עכשיו אוכל", אמרה הדסה וניסתה להשמע עליזה. היא כל-כך בכתה בלוויה שלא חשבתי שהיא תחייך שוב פעם, אבל עכשיו היא קצת חייכה.
הבית היה ריק מאנשים. הדסה טיגנה לנו חביתות ואכלנו גם קורנפלקס עם חלב. יהודיתי כמעט נרדמה על הכיסא.
"בואי מתוקה", אמרה הדסה, "נשכיב אותך לישון". עזרתי להדסה להוריד ליהודיתי את הנעליים והדסה כיסתה אותה בשמיכה. יהודיתי שקעה בשינה עמוקה. "כדאי שגם אתה תלך לישון קצת", אמרה הדסה. "בטח התעייפת מאוד, עוד מעט כולם יחזרו ויגיעו עוד הרבה אנשים שיבואו לנחם. תנצל את זה שהבית שקט". הסכמתי, באמת הייתי עייף מאוד. הלוויה הייתה ארוכה ומתישה, לא ישבתי בכלל, רק עמדתי צמוד לאבא ולשימי.
נרדמתי בשניה שנכנסתי למיטה.
"קום חיימק'ה", לחש לי אבא, "קום חמוד, כבר מאוחר". פקחתי את עיני מבולבל. השמים מחוץ לחלון היו כהים. איפה אני? אמצע הלילה? מה זה כל הרעש הזה? זה היה נשמע כמו הרבה אנשים מדברים. יהודיתי התעוררה והתישבה על המיטה שלה, מבולבלת כמוני.
"מה קורה עם חיים?" נכנס שימי לחדר שלנו, "אנחנו מחכים לו".
"קדימה חיימק'ה, בוא ליטול ידיים", זרז אבא, "אנחנו צריכים להתפלל תפילת ערבית, המניין כבר התאסף בסלון".
"אז תתפללו", אמרתי, "אני בכל מקרה מתפלל תפילת ערבית במניין רק בשבת. ככה אמרת לי".
"עד היום, חמוד", אמר אבא בעייפות. "זוכר את הקדיש שאמרת כל-כך יפה בלוויה מול כל האנשים?"
"אמרת הכי יפה", חייך אלי שימי.
"אז אתה צריך להגיד את הקדיש הזה גם עכשיו, בתפילות". הסביר אבא.
"אה, בזמן שנשב שבעה", הבנתי, "בסדר אני אלך ליטול ידים עכשיו". כבר לא חששתי, אחרי שאמרתי את הקדיש הזה פעם אחת התחלתי להתרגל אליו.
אבא ושימי החליפו מבטים מעלי. שימי רצה לומר לי משהו, אבל אבא השתיק אותו ועשה לו סימן שמראה אחר כך.
אז אבא ירצה לומר לי עוד משהו לגבי הקדיש הזה בהמשך. מה זה יכול להיות?
נטלתי ידיים ויצאתי לסלון.
הייתי המום, מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה אנשים בבית שלנו. קרובי משפחה, שכנים. כל הגברים התאספו בסלון להתפלל.
התפילה החלה, אמרתי קדיש וכולם לחצו לי ידיים.
אחר-כך התיישבו אבא, סבא מירושלים, דוד יצחוק ושימי על כסאות משונים שמישהו חתך להם את הרגליים באמצע. הם היו רחבים ונמוכים.
"זה הכיסא שלך חיימק'ה", הראה לי אבא, "בגלל שאנחנו אבלים אנחנו צריכים לשבת על כסאות נמוכים".
"כמו בתשעה באב", הבנתי.
"בדיוק", הסכים אבא. דוד מני ודוד איציק לא ישבו שבעה כי הם היו אחים של אבא. הם ארגנו את הכיסאות בצורת מעגל. השולחן של הסלון הוצמד לקיר ועמדו עליו בקבוקי מים, מיץ וגם עוגיות וקרקים. הייתי צמא ורציתי לשתות, מני מזג לי כוס מיץ. דניאל הסתובב גם הוא בסלון. הוא ניגש אלי.
"אני מצטער שאמא שלך נפטרה", הוא אמר לי.
"זה לא אשמתך", אמרתי לו, "אתה לא צריך להצטער".
"זה גם לא אשמתך", העיר דניאל, "ובכל מקרה אתה מצטער".
"נכון", הסכמתי לאחר הרהור. "אתה צודק, זה באמת לא קשור, זה לא אשמה של אף אחד וכולנו מצטערים".
"קדימה, זוג פילוסופים", אמר מני. "תנו לי לטאטא כאן, מחר יגיעו הרבה אנשים לנחם אני רוצה שיהיה מאורגן כאן".
הלכתי עם דניאל לצד השני של הסלון, קרוב יותר למטבח, גם שם היו מונחים כיסאות נמוכים. סבתא מירושלים, ציפי, הדסה, ישבו על הכיסאות. לידן ישבו סבתא מבני ברק ועוד שתי דודות, הן ליטפו את הידיים של סבתא מירושלים שבכתה.
יהודיתי ישבה על הדסה וחיבקה את השמיכוש שלה.
בגלל כל הדברים שהביאו, הכיסאות והאוכל וכל האנשים, זה היה נראה בית אחר בכלל. לא הבית שלנו.
חוץ מדניאל, גם שימשי, הבן של דוד יצחוק היה בבית שלי. שימשי קטן ממני בשנתיים והוא חבר טוב שלי. הוא לא מכיר את דניאל, כי הם בני-דודים שלי משני צדדים שונים, אבל הכרתי ביניהם. הלכנו לשבת שלושתינו במרפסת. שני שכנים עמדו במרפסת ועישנו.
"כל הבית הזה מלא אנשים", התלוננתי.
"אבא שלי אמר שככה זה שיושבים שבעה", אמר דניאל, "גם לי זה היה מוזר להיכנס אליכם הביתה ולראות את כל האנשים שמסתובבים.
"אבא שלי אמר שהיית גיבור בלוויה של דודה מירי", אמר שימשי.
"בכלל לא הייתי גיבור", אמרתי, "בכיתי כל הזמן. אמרו לי שאני גיבור, רק כדי שאני לא יהיה עצוב".
"אני לא חושב ככה", אמר שימשי. נראה לי שאבא שלי באמת התכוון לזה, כשהוא אמר לי את זה.
"בכל מקרה, אומרים דודה מירי זכרונה לברכה". הדגיש דניאל.
"נכון", נזכרתי, "כמו שאומרים על רבנים שנפטרו".
"זכרונה לברכה", ניסה שימשי, "אני אנסה לזכור את זה".
"הייתם בלוויה?" שאלתי.
"לא", אמר דניאל, "אבא לא הסכים לי".
"גם לי אבא לא הסכים", אמר שימשי, "הוא אמר שלוויות זה לא מקום שמתאים לילדים קטנים".
"אז אני כנראה כבר לא ילד קטן", אמרתי במרירות.
"או שאתה ילד קטן, גיבור מאוד", אמר שימי שהופיע לפתע מאחור, והניח את היד שלו על כתפי בעידוד.
חוץ ממשפחה לא היו הרבה אנשים שהגיעו. יעל, אשתו של דוד מני ומלכי, אשתו של דוד איציק, בשלו ארוחת ערב לכולם.
פתאום הגיעו גם דודה מרים ובעלה דוד ישראל. דודה מרים היא האחות הכי גדולה של אבא ויש לה אפילו ילד שהתחתן לא מזמן. היא התיישבה ליד אבא שלי וניחמה אותו, אחר-כך קמה והלכה לנחם גם בצד של הבנות.
"ברוך דיין האמת", אמרה דודה מרים לאחת מהדודות של אמא שלי.
"ברוך דין האמת", השיבה הדודה ומחתה דמעה. "ומזל טוב לך", נזכרה פתאום הדודה, "שמעתי שחיתנת ילד ראשון לא מזמן".
"תודה", חייכה דודה מרים בהתרגשות, "רק לפני שבועיים והנה כולנו נפגשים שוב אבל בנסיבות מצערות". שוב הפכו החיוכים שלהם לדמעות.
לא הצלחתי להבין את זה. זה היה כל כך מוזר. כולם נפגשים, מדברים, מכינים אוכל. ובכל זאת זה יום כל-כך עצוב. אמא שלי נפטרה. איך דודה מרים מעיזה לדבר בכלל על החתונה שלהם ביום הכי עצוב שלי. והאנשים האלה שעישנו במרפסת? שילכו לעשן בבית שלהם בכלל.
"רוצה מרק, חיים?" שאלה ציפי. "לא אכלת משהו מבושל היום".
הנדתי בראשי לשלילה בנחרצות. קמתי מהכיסא המוזר הזה, שישבתי עליו והלכתי לחדר שלי, למיטה שלי והתחלתי לבכות. כצפוי, ציפי, הדסה ושימי הגיעו אחרי.
"לכו מכאן", כעסתי. "אני לא יכול להיות בבית שלי שניה אחת לבד, ביום הכי עצוב שאי פעם היה לי, כל הבית מלא אנשים זרים כל הזמן".
"קדימה חיים, אתה יודע שאנחנו לא זרים", אמר שימי.
"וחוץ מזה, זה ממש מעליב שאתה אומר לי שזה לא הבית שלי, אחרי שישנתי כאן כל-כך הרבה פעמים", אמרה ציפי.
"בסדר, אז אתם לא זרים", הסכמתי, "וזה גם הבית שלכם. אבל כל האנשים שם, אני רוצה שהם ילכו".
יפפפה!
מרגש מאוד
תודה על הפרקים. סיפור איכותי וברמה.
מי הסופרת? (או הסופר)
אפשר לקנות את הספר כבר עכשיו?