דוד שימי הגיע.
שימי הוא האח הקטן של אמא, הוא גדול ממני בעשר שנים והחבר הכי טוב שלי.
כשהייתי קטן שימי היה מגיע אלינו הרבה פעמים וישן איתי בחדר. מאז שהתחיל ללמוד בישיבה גדולה הוא מגיע אלינו פחות, אבל עדיין מדבר איתי הרבה פעמים בטלפון.
מיד כשהוא הגיע הוא התיישב לידי על המשענת של הספה וחיבק את הכתפיים שלי.
"שמואל, אני צריך אותך כאן לרגע", קרא סבא מבני-ברק מקצה החדר.
"אני אשאר עם חיים ויהודיתי", התנדב שימי. אבא וסבתא קמו מהספה ויצאו למרפסת לדבר עם סבא ודוד מני.
שימי התיישב לידי במקום אבא ויהודיתי ישבה לידו מהצד השני.
"ברוך דיין האמת", אמר לנו שימי.
"כולם אומרים את זה כל הזמן", אמרה יהודיתי בזעף, "למה?"
"אומרים את זה כשמישהו נפטר", הסביר שימי, "זה דרך לנחם את הקרובים שלו".
"מה מנחם בזה?" שאלתי.
שימי חשב רגע. "הכוונה היא שמי שנפטר, לא נפטר סתם ככה, השם החליט שזה יקרה".
"אבל למה השם החליט שזה יקרה לאמא שלנו?" שאלתי בכאב.
"אנחנו לא יודעים", ענה שימי בעצב. "אבל אנחנו מאמינים שזה מה שהיה צריך לקרות, ואם אלוקים לקח את אמא שלכם מאיתנו אז הוא יתן לנו כוח להתמודד עם זה, למרות שאנחנו לא מבינים למה זה קרה".
"איפה אמא עכשיו?" התעניינה יהודיתי.
"היא בבית חולים", ענה שימי.
"אבל איך היא תגיע להלוויה?" שאלתי.
"יקחו אותה באמבולנס לבית הלוויות", ענה שימי.
"ואז נראה אותה?" שאלה יהודיתי, "אני רוצה לראות אותה".
"נראה אותה מכוסה בסדין לבן", אמר שימי, "אסור לראות אדם שנפטר. אבל נוכל לדמיין אותה שוכבת ומחייכת. חיוך אמיתי, מאושר, לא חיוך של אמא חולה וחלשה, בגלל שעכשיו לא כואב לה יותר".
עצמתי את העיניים ודמיינתי את אמא מחייכת אלי חיוך גדול.
"אני אוהבת שהיא מחייכת באמת", אמרה יהודיתי.
"אז זה מה שנעשה בלוויה", הכריז שימי, "כל פעם שנראה את האלונקה עם סדין נדמיין את אמא שלכם שוכבת ומחייכת".
רעש חזק של רמקולים נשמע ליד הבית.
"מה זה?" שאלה יהודיתי בבהלה, "מי זה האיש הזה שצועק?"
"זה הרמקול", הסביר שימי, "הוא מכריז על זמני הלוויה של אמא שלכם. ככה כל האנשים שמכירים אותה ורוצים לבוא ללוויה שלה, יוכלו לדעת לאן להגיע ומתי".
"למה צריך את הרמקול", נלחצתי, "כל החברים שלי ישמעו אותו. הם בטח ישמעו את זה בזמן השיעור כשהרב ילמד ואז כולם ידברו עלי, על זה שאמא שלי נפטרה".
"חשבתי שכבר התרגלת שמדברים עליך", ניסה שימי לעודד אותי, "אין מה לעשות, יש הרבה אנשים שהתפללו על אמא שלכם בזמן שהיתה חולה ודאגו לה והם רוצים להשתתף בלוויה שלה. חייבים להכריז עם הרמקול למרות שזה באמת לא נעים שכולם יודעים ומדברים".
הרכב עם הרמקול התרחק אז הרעש של הרמקול נחלש קצת, אבל עדיין שמעתי אותו.
הדסה וציפי באו לשבת איתנו על הספה.
"ששומעים את השם של מירי ברמקול זה הופך את זה לאמיתי" אמרה הדסה לשימי בדמעות, "אני לא מסוגלת לשמוע את זה".
"גם אני לא", ניגבה ציפי את עיניה בטישו.
"גם אני לא", אמרה יהודיתי ושמה ידיים על האוזניים.
הרעש של הרמקול נהייה שוב חזק כי הרכב עם הרמקולים עבר שוב ברחוב שלנו.
הדסה, ציפי ושימי בכו. גם אני ויהודיתי.
"שימי, חיימקה, בואו לכאן בבקשה", קרא אבא. הוא ישב ליד השולחן בסלון עם סידור פתוח מולו.
"בוא חמוד", הוא הושיב אותי לידו, "אתה יודע מה זה קדיש, נכון?"
"כן", הנהנתי בחשש.
"אתה צריך להגיד בלוויה קדיש על אמא", אמר אבא. "בקול, כי כולם צריכים לשמוע אותך ולענות אמן. אני רוצה שתתאמן על זה עכשיו עם שימי, שתדע איך להגיד את זה".
"אני צריך להגיד קדיש מול כל האנשים?" נדהמתי.
"כן חמוד", הנהן אבא.
"אני מעדיף שלא", סרבתי, "אני לא רוצה להגיד את זה".
"חייבים חמוד", אמר אבא בחמלה.
"מה הבעיה?" אמר שימי. "אתה כבר ילד גדול, עוד מעט בר מצווה, אתה יודע שבבר מצווה החתן עולה לתורה ואומר דרשת בר מצווה מול הרבה אנשים. אני אתרגל איתך את זה עכשיו, שלא תתבלבל".
"אני רק בן תשע", הזכרתי לשימי.
"מה?" עשה שימי את עצמו מופתע, "רק בן תשע, אני לא מאמין, אתה כל כך בוגר".
"אני יודע שאתה סתם אומר", אמרתי במרירות. "אני לא בוגר ואני לא רוצה לומר קדיש מול כל האנשים בלוויה של אמא שלי, זה לא דומה בכלל לבחור שמח בבר מצווה שלו שעולה לתורה וזורקים עליו סוכריות". סגרתי את הסידור שהיה פתוח מול אבא. "אני לא אומר קדיש!" צעקתי. "אני לא מתרגל ואני לא מתאמן ואני לא אומר קדיש!!!"
כולם הביטו בי במבט אובד עצות.
הדלת נפתחה, סבא וסבתא מירושלים נכנסו הביתה, הם היו חיוורים ועצובים.
ציפי והדסה רצו אליהם ועזרו להם להיכנס. הם לא סבא וסבתא מבוגרים, אבל עכשיו הם היו נראים מבוגרים מאוד.
"שמעתי שיש כאן ילד שלא רוצה לומר קדיש", התיישב סבא לידינו. הוא הסתכל עלי וחייך חיוך עצוב. "תראה את כל האנשים כאן", הוא אמר לי, "אבא שלך, דודים, סבא וסבתא ואנחנו. כולנו אוהבים את אמא שלך מאוד. כל כך דאגנו לה שהיתה חולה, ניסינו לעזור לה כמה שיותר. ועכשיו שהיא נפטרה אנחנו עצובים ואין לנו איך לעזור לה יותר. אבל אתה כן יכול לעזור לה, אתה האדם הכי חשוב בחדר הזה. הכי חשוב מכל האנשים שיהיו בהלוויה".
"למה?" שאלתי, "איך אני יכול לעזור לה?"
"בגלל שאתה יכול להגיד עליה קדיש יתום", הסביר סבא, "בן שאומר על ההורים שלו קדיש, מזכה אותם לגן עדן וכבוד גדול בעולם העליון. כשאתה אומר קדיש, הנשמה של אמא שלך עולה ממדרגה למדרגה בגן עדן. כל קדיש שאתה תאמר, יגרום לאמא שלך להיות יותר קרובה לאלוקים. רק אתה יכול להגיד קדיש יתום על אמא שלך, כי אתה הבן היחיד שלה, זאת מצוות כיבוד הורים הכי חשובה שיש".
חשבתי על אמא, דמיינתי אותה כמו קודם, מחייכת אלי. אם בגלל שאני אגיד קדיש יהיה לה יותר טוב אז בטח שאני אגיד.
כל האנשים בסלון הסתכלו עלי בצפייה.
"בסדר", הסכמתי, "אני אגיד קדיש".
אבא חיבק אותי, ואז סבא ואז סבתא קראה לי מהספה וחיבקה אותי גם.
"איפה אמא שלנו עכשיו?" שאלה יהודיתי, "השארתם אותה לבד?"
"החברה קדישא' נמצאים איתה חמודה", הסבירה סבתא, "הם לקחו אותה לבית הלוויות, גם אנחנו צריכים לצאת לשם עוד מעט".
"אז אני אלך לתרגל עם שימי איך לומר קדיש", אמרתי, "שאני אספיק לפני שנצא".
שימי הניח את היד שלו על הכתף שלי והלך איתי לחדר עם הסידור.
סוף סוף!
בכייייתייייי
פרק מהמם
איזה כיף שיצא עוד פרק
ספר ממש יפה
יייישש!
עוד פרק. עכשיו קורא