מוצאי שבת.
השבת כבר יצאה, הלכתי עם סבא ודוד מני להתפלל ערבית, אחר כך סבא עשה הבדלה. עזרתי לסבא וסבתא לנקות את הסלון והמטבח.
דוד מני, דודה יעל, ודניאל, מיכלי ויונתן, הילדים שלהם, עדיין לא הלכו הביתה. יהודיתי שיחקה עם מיכלי בחדר. דניאל ישב על הספה בסלון וקרא.
"תודה על העזרה חמוד", אמרה סבתא. "לך עכשיו לשבת על הספה ליד דניאל, אני רוצה לשטוף את הרצפה".
דניאל הפסיק לקרוא והסתכל עלי במבט מלא משמעות.
"מה?" שאלתי אותו בזעף.
"אבא שלי אמר לאמא שלי משהו שקשור למשפחה שלך ואסור לי להגיד לך מה זה" ענה דניאל.
"למה אסור לך להגיד לי", שאלתי.
"כי ככה אבא שלי אמר", משך דניאל את כתפו.
"שאמא שלי חולה?", שאלתי בכאב.
"מה פתאום", אמר דניאל, "כולם יודעים את זה כבר".
"שהיא בבית חולים עכשיו?" שאלתי שוב.
"ברור שהיא בבית חולים, אם הגעתם לכאן בלי אבא ואמא שלך", השיב דניאל.
"אז מה?" תבעתי לדעת.
"אסור לי לומר לך", התעקש דניאל.
"אז למה אתה אומר לי ששמעת את זה, אם אסור לך לומר לי מה?" כעסתי. ירדתי מהספה על הרצפה הרטובה. והלכתי לחדר.
"חכה רגע חיימקה", רצה סבתא אחרי, "אני רק אניח פה מגבת בכניסה, שהחדר לא יתלכלך".
"סליחה שדרכתי על הרצפה הרטובה", אמרתי במבוכה. סבתא רק חייכה אלי חיוך מבין.
דניאל ירד מהספה, הלך על רצפה הרטובה של הסלון ונעמד לידי על המגבת בכניסה לחדר.
"אני אגיד לך", הוא לחש.
"אל תגלה", אמרתי לו, "אבא שלך אמר לך לא לספר לי".
"אני אגיד לך רק חלק מהמשפט שהוא אמר, אז זה לא יחשב", אמר דניאל אחרי מחשבה.
"בסדר" אמרתי, "תגיד".
הוא אמר", התחיל דניאל, "שאמא שלך הולכת…"
"הולכת לאן?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"אני לא יכול לומר לך", אמר דניאל, "כי אז אני אגיד את כל המשפט".
"חיימקה", קרא אלי סבא מהמטבח, "אבא שלך בטלפון".
"אבא תבוא כבר", התחננתי, "שבת נגמרה כבר מזמן".
"אני יודע חמוד", אמר אבא בצער, "אבל אני לא יכול לעזוב את אמא, תוכל לנסוע עם יהודיתי באוטובוס הביתה?" סבא ייקח אתכם לתחנה ויעלה אתכם לאוטובוס ודודה ציפי תחכה לכם בתחנה ליד הבית.
לא רציתי לנסוע לבד באוטובוס עם יהודיתי, אבל לא יכולתי לומר את זה לאבא.
"בסדר", אמרתי בשקט.
"יופי חמוד", שמח אבא, "אז תתארגנו ליציאה".
יהודיתי נירדמה עלי בדרך הביתה. ידעתי שהיא תרדם לכן ארזתי לה את השמיכוש שלה בשקית. פרשתי עליה את השמיכה שלא יהיה לה קר. השקית נפלה לי תוך כדי, לא יכולתי לתפוס אותה, כי יהודיתי הניחה עלי את הראש שלה.
האישה שישבה בספסל לידי קמה והרימה לי את השקית, "אתה בסדר ילד?" היא שאלה בדאגה, "אתה רוצה שאקרא לאמא או לאבא שלך?"
"הם לא באוטובוס", עניתי במבוכה, "מישהו מחכה לנו בתחנה".
"כל הכבוד לך איזה ילד אחראי אתה, שומר כל כך יפה על אחותך", החמיאה לי האישה.
הסמקתי.
ציפי עלתה לאוטובוס ולקחה ממני את יהודיתי הישנה. היא לקחה אותנו הביתה והשכיבה את יהודיתי במיטה שלה. לקחתי את הכרית והשמיכה שלי לסלון. ציפי פרסה לי סדין על הספה.
אני רגיל לישון על הספה. בכל פעם שציפי או הדסה אחיות של אמא ישנות אצלינו, אני מפנה להן את המיטה שלי. בגלל שאבא לא מסכים שנישאר לבד בלילה, זה קורה די הרבה פעמים.
"שכבתי על הספה והסתכלתי על ציפי שהכינה שיעורים בשולחן בסלון.
"אני יכול לשאול אותך שאלה?" שאלתי את ציפי.
"בטח חמוד", היא הסתובבה אלי.
"אמרת לאמא שלי שאני מצטער שלא הגענו אליה ביום שישי?" שאלתי.
ציפי היססה, "אמרתי לה, אבל לא בטוח שהיא שמעה". היא ענתה אחרי מחשבה.
"היא התעלפה?" שאלתי.
"היא היתה חסרת הכרה", ענתה ציפי במבוכה.
"את יודעת לאן היא הולכת ביום ראשון?" שאלתי במתח.
"היא לא תחזור הביתה מחר", אמרה ציפי, "לא ישחררו אותה מבית חולים עדיין".
"אבל דניאל אמר לי, שאבא שלו אמר, שהיא הולכת לאיזה מקום ואסור לו להגיד לי לאן". אמרתי לציפי.
"איזה דניאל?" התבלבלה ציפי.
"בן-דוד שלי, מהצד של אבא", הסברתי לה.
"אה, דניאל של מני", הבינה ציפי. "אל תתיחס למה שהוא אומר, ילדים אוהבים להגיד דברים גם אם הם לא נכונים".
"אז היא לא הולכת לשום מקום?" וידאתי.
"היא לא", הבטיחה ציפי, "היא נישארת בבית חולים עם אבא שלך".
"אז מחר אני אלך לבקר אותה", אמרתי.
"אני מקווה שתספיק", לחשה ציפי.
רציתי לשאול אותה למה היא מתכוונת, אבל העיניים שלי נעצמו מרוב עייפות.
שהתעוררתי ראיתי את הפנים של אבא מעלי. העיניים שלו היו אדומות מאוד.
"קום חמוד, כבר בוקר", הוא חייך אלי בעייפות.
"איפה אמא?" שאלתי בבהלה.
"סבתא מירושלים נמצאת איתה בבית חולים", הסביר לי אבא.
"היא הולכת היום לאיזה מקום? שאלתי אותו.
"למה אתה מתכוון?" שאל אבא בזהירות.
התלבטתי אם להגיד לו מה דניאל אמר לי והחלטתי שלא. זה יצער אותו, גם ככה זה נראה שהוא עייף מאוד.
"סתם", משכתי בכתפי, "נלך לבקר אותה היום, או שהיא חוזרת הביתה?"
"היא לא תחזור הביתה חמוד", אמר אבא בעצב, "ולא נלך לבקר אותה".
"כי היא עדיין חסרת הכרה", הבנתי, "לא נורא, נבקר אותה כשהיא תתעורר".
"יהודיתי יצאה מהחדר שלה עם השמיכוש נשרכת מאחוריה.
"אבא", היא קראה בשמחה, "תיקח אותי לגן?"
אבא התיישב לידי על הספה והושיב את יהודיתי לידו.
"לא תלכו היום ללימודים חמודים", הוא אמר בעצב. הפנים שלו היו חיוורות,
והעיניים שלו היו כל-כך עצובות.
"למה?" התפלאה יהודיתי.
פתאום ראיתי את סבא וסבתא מבני-ברק נכנסים הביתה. הם לא אמרו שלום. רק נכנסו לסלון, עמדו ליד הספה והסתכלו עלינו.
"סבא, סבתא", שמחה יהודיתי.
סבא הניח את היד שלו על הכתף של אבא.
פתאום הבנתי מה דניאל רצה כל-כך לומר לי אתמול.
"אמא נפטרה?" שאלתי בבהלה.
"כן". אמר לי אבא בבכי. פתאום כולם בכו. אבא, סבתא, סבא ואני. רק יהודיתי לא הבינה מה קורה.
"מה קרה לאמא?" היא שאלה, "למה כולכם בוכים?"
"אמא נפטרה חמודה", אמרה סבתא תוך כדי בכי, "את יודעת מה זה אומר נפטרה?"
"כן", השיבה יהודיתי, "שהיא עולה לשמים, לגן עדן".
"נכון", אישר אבא בבכי, "אמא עלתה לשמים הלילה, לכן אנחנו בוכים".
"אה", הבינה יהודיתי, "אני ידעתי שהיא תעלה לשמים הלילה".
"איך ידעת?" התבלבל אבא.
"כי מיכלי אמרה לי אתמול שאמא שלי הולכת להיפטר", הסבירה יהודיתי בפשטות.
עצוב!!!!
למה היא ניפטרה???
מסכנים.