הסיפור שלי פרק שלוש עשרה

שבעה חודשים אחרי הפטירה

"חיימק'ה, יהודיתי, בואו לכאן", קרא לנו אבא מהסלון. העיניים שלו נצצו משמחה. 

"מה קרה?" התפלאתי, הרבה זמן לא ראיתי את אבא כל-כך שמח.

"יש לי שתי בשורות טובות לבשר לכם", הכריז אבא. "הראשונה, סבא מבני-ברק התקשר וסיפר לי  שנולד תינוק חדש למני".

"איזה כיף!" קפצה יהודיתי בהתרגשות, "תהיה לנו ברית, נלך לברית נכון אבא?"

"בוודאי שנלך", אישר אבא. "אבל לפני כן אנחנו מוזמנים לשמחה נוספת, שאני בטוח שתרגש אתכם מאוד".

"מה?" שאלנו בצפייה.

זאת הבשורה השנייה שאני רוצה לבשר לכם", קרא אבא בדרמטיות, "ציפי מתארסת הערב!"

"מזל-טוב!" קראנו, אני ויהודיתי והתחלנו לרקוד ברחבי הסלון מרוב התרגשות.

"תהיה חתונה ואני אלבש שמלה מתנפחת". קראה יהודיתי בשמחה.

"ויהיה לציפי חתן", קראתי אני.

איזה כיף!

כשסיימנו לרקוד והתיישבנו על הספה מתנשפים, סבתא מירושלים התקשרה.

אבא הדליק את הטלפון על מצב רמקול וככה יכולנו שנינו לדבר איתה. קודם איחלנו לסבתא מזל טוב ואז לסבא ואז ציפי דיברה איתנו.

ציפי הייתה כל-כך מרוגשת, היא סיפרה לנו שלחתן שלה קוראים יעקב והוא לומד בישיבה של שימי. 

"שימי מכיר אותו?" שאלה יהודיתי בסקרנות. 

"בטח צחקה ציפי", שימי הוא השדכן שלנו.

"מה זה שדכן?" התפלאה יהודיתי.

"הוא הציע לי את השידוך", הסבירה ציפי, שימי חשב שאנחנו מתאימים אחד לשני והציע לנו להיפגש".

"שימי יגיע לאירוסין?" שאלתי.

"בוודאי!" צחקה ציפי, "כולם יגיעו לארוסין. כמובן שאתם תהיו האורחים הכי חשובים". "חוץ מהחתן", מיהרה יהודיתי להדגיש. 

"בסדר", הסכימה ציפי, "החתן שלי הוא הכי חשוב ואז מיד אתם".

לקראת ערב אבא עזר לנו להתלבש חגיגי.

"אני רוצה תסרוקת מיוחדת", ביקשה יהודיתי, "תסרוקת שמתאימה לאירוסין".

"אני לא יודע לעשות תסרוקת מיוחדת", התנצל אבא, "אני יכול לאסוף לך את השיער לחצי קוקו ולשים לך את הסיכה היפה עם היהלומים שקנית עם סבתא".

"זה לא פייר", בכתה יהודיתי, "ציפי אמרה שאנחנו האורחים הכי חשובים, אני רוצה תסרוקת מיוחדת! תתקשר לציפי שתבוא לעשות לי".

"אי אפשר", סרב אבא, "ציפי מתארסת היום בערב, זה לא מתאים". 

"אז להדסה או סבתא", יבבה יהודיתי.

"מה פתאום!" אמר אבא בתקיפות, "הן לא יכולות להגיע היום, הן עסוקות". 

יהודיתי ישבה על הספה ובכתה ואבא הסתובב בחוסר אונים בסלון.

הרבה זמן לא ראיתי את אבא אבוד כל-כך .

פתאום מישהו צלצל בדלת. זאת הייתה תמי, חברה של יהודיתי, היא הגיעה להזמין את יהודיתי לארוחת ערב אצלם. השכנות השתדלו להזמין את יהודיתי אליהן בשעות האלה, גם כדי שאבא יוכל ללכת איתי להתפלל ערבית, וגם, סתם, כדי לעזור לאבא.

"אנחנו הולכים לאירוסין של דודה שלי", סיפרתי לתמי, "אנחנו נתפלל שם, אז יהודיתי לא צריכה לבוא איתכם, אבל תודה רבה שהזמנתם אותה".

"אבל אני שומעת שיהודיתי בוכה", אמרה תמי בדאגה.

יהודיתי הגיעה לדלת וסיפרה לתמי שאף אחת לא יכולה לעשות לה תסרוקת מיוחדת.

"אבל למה את בוכה?" אמרה תמי, "אחות שלי מלכי לומדת בחוג תסרוקות לעשות תסרוקות ממש יפות, היא תעשה לך תסרוקת מהממת!"

יהודיתי הנרגשת הלכה עם תמי לבית שלה ואבא נאנח והתיישב על הספה בהקלה. התיישבתי לידו בעצב.

עכשיו, אחרי שההתרגשות קצת עברה, הבנתי פתאום שזה שציפי תתחתן בקרוב, זה אומר שהיא תוכל להיות פחות איתנו. היא תצטרך להיות בעיקר עם החתן שלה, ואולי אפילו תגור רחוק בעיר אחרת.

"מהיום ציפי לא תעזור לנו יותר", אמרתי לאבא בעצב.

"אתה צודק", הסכים אבא ולקח את היד שלי, "אתה ילד חכם מאוד", הוא חייך אלי. "אבל זה לא סיבה שתהיה עצוב, אתה צריך להיות שמח בשביל ציפי וחוץ מזה אנחנו לא צריכים עזרה, אנחנו יכולים להסתדר בעצמנו". 

"אבל הנה היום לא ידעת לעשות ליהודיתי תסרוקת מיוחדת", אמרתי במרמור.

 אז מה? אמר אבא, יש ספריות שעושות תסרוקות מיוחדות, פשוט שכחתי את זה קודם לפני שתמי הגיעה. בכל פעם שיהודיתי תרצה לעשות תסרוקת מיוחדת נשלח אותה לספרית. גם הפעם אני מתכוון לשלם לאחות של תמי על העבודה שלה.

יהודיתי חזרה מאושרת עם התסרוקת שלה, היא באמת הייתה תסרוקת מיוחדת מאוד עם צמה בצד ופנינים מודבקות על השיער.

אבא הביא ליהודיתי כסף לשלם למלכי, יהודיתי הלכה וחזרה עם עודף. "מלכי אמרה שזה היה מידי הרבה כסף", היא אמרה, "אבל היא שמחה ששילמת לה כסף, ראיתי לפי המבט שלה".

"אני שמח מאוד שיש לנו בבניין ספרית", חייך אבא, "תוכלי ללכת אליה גם ביום של החתונה". 

"באמת!" התרגשה יהודיתי, "איזה כיף!" באמת התסרוקת שמלכי עשתה לי היא הרבה יותר יפה מהתסרוקת של ציפי, הדסה וסבתא".

כשהגענו לבית של סבא וסבתא לא ראינו אף אחד. כולם היו באמצע להתארגן עדיין בחדרים. פתאום סבא וסבתא הגיעו

"שלום מתוקים", שמחה סבתא לקראתינו, "יהודיתי את כל-כך יפה! איזו תסרוקת מיוחדת וחיימק'ה אתה נראה ממש בחור עם החליפה שלך".

"שלום!" יצא גם שימי מהחדר שלו, תוך כדי שהוא קושר את העניבה שלו. 

"שימי", רצנו אליו שנינו בשמחה.

"אולי נלך לאולם בינתיים?" הציע סבא. 

"אבל אני רוצה לראות את ציפי", אמרה יהודיתי באכזבה.

תראי אותה באולם מתוקה אמרה סבתא.

הלכנו סבא, אבא, שימי, יהודיתי ואני לאולם. החתן וההורים שלו כבר היו שם וסבא שוחח איתם. שימי דיבר עם החתן והציג אותנו לפניו.

יעקב החתן חייך אלינו, אבל בכלל לא הצליח לדבר איתנו, כי הפלאפון שלו צלצל והוא היה חייב לענות. 

"הרבה בחורים נרגשים נכנסו לאולם, הם התקרבו ליעקב הקיפו אותו וחיבקו אותו חלק מהם ניגשו לשימי וברכו אותו גם.

כל האולם התמלא בהרבה אנשים לא מוכרים.

פתאום הרגשנו מיותרים

התיישבנו בצד והסתכלנו על הבחורים השמחים. אחר כך אני ויהודיתי נכנסנו לצד של הבנות, ציפי הגיעה, אבל היא אפילו לא הצליחה לראות אותנו, כי הרבה בנות נרגשות הקיפו אותה.

הלכנו שוב לצד של הבנים, אבא ישב בצד של האולם והסתכל על כולם. התיישבתי לידו, יהודיתי התיישבה על הברכיים שלו והחלה לתלוש את הפנינים מהשיער שלה.

"מה את עושה לתסרוקת שלך?" נבהלתי.

"אני לא צריכה בכלל תסרוקת מיוחדת", אמרה יהודיתי במירמור. "אנחנו בכלל לא אורחים חשובים, אף אחד לא מתייחס אלינו בכלל, ציפי סתם אמרה את זה".