חצי שנה אחרי הפטירה
אבא היה צריך לנסוע לסידורים בבני ברק, הוא לקח אותי ואת יהודיתי איתו.
"אנחנו נבוא איתך לסידורים שלך?" שאלה יהודיתי.
"לא", ענה אבא, "אתם תלכו בינתיים לסבא וסבתא מבני ברק".
"אוף!" התלוננתי, אבא העיף בי מבט מוטרד.
הוא לא שאל אותי למה אני מתלונן, הוא ידע שאני לא אוהב לנסוע לסבא וסבתא מבני ברק. אבל הוא לא ידע למה אני לא אוהב לנסוע לשם, בגלל זה הפנים שלו היו מוטרדות.
"יש!" קראה יהודיתי בשמחה.
"מה את מתלהבת?" זעפתי, "אתמול כבר ראית את סבתא, היא הגיעה למסיבת יום הולדת שלך בגן".
בסוף הגיעו למסיבה של יהודיתי סבתא מבני ברק וגם סבתא מירושלים ואפילו הדסה הגיעה בסוף המסיבה, לראות את יהודיתי קופצת מהכיסא של היום הולדת.
"אז מה", אמרה יהודיתי, "אני אוהבת לראות את סבתא מבני-ברק הרבה פעמים".
"זה מוזר", אמרתי.
"זה לא", נעלבה יהודיתי.
"למה אתם רבים?" שאל אבא מהמושב של הנהג, "למה אתה מעצבן אותה חיימקה? מה אכפת לך שהיא אוהבת לנסוע לסבא וסבתא מבני ברק?"
"כי אכפת לי", כעסתי. הסתכלתי דרך החלון רגוז.
הייתי עצבני, אבל לא על יהודיתי, לא אהבתי ללכת לסבא וסבתא מבני ברק. פחדתי. בגלל שהרבה פעמים נמצאים אצלם בני דודים שלי שהם בערך בגיל שלי. אני לא יודע למה, אבל בני דודים שלי אומרים לי דברים על אמא בחופשיות, כאילו זה לא מכאיב לי שמדברים עליה.
כמו שחשבתי דניאל ומיכלי של דוד מני, היו שם וגם יעקב ורוחמי של דודה מרים. יעקב ורוחמי הם תאומים, הם בני עשר והם הילדים הכי צעירים של דודה מרים.
"שלום חמודים", קיבלה אותנו סבתא בשמחה. "תראו את מי הזמנתי לכבודכם, שלא יהיה לכם משעמם".
"מה נשמע?" אמר לי יעקב בקול בוגר. יעקב גדול ממני בשנה, אבל גבוה ממני פי שתיים. הוא המנהיג של כל החבורה שלנו, הבני דודים הצעירים.
"יהודיתי", קראה רוחמי בהתלהבות, רוחמי אוהבת את יהודיתי כאילו היא אחותה הקטנה, גם יהודיתי אוהבת את רוחמי. בכלל, יהודיתי אוהבת את כל הבנות דודות מהצד של אבא.
כל הבנות הלכו לחדר ושוחחו בהתלהבות.
"שלום"" אמר לי דניאל.
"שלום", עניתי בקול חלש.
"אולי תלכו לשחק קצת עכשיו?" הציעה סבתא, "תיכף העוגה שהכנתי תצא מהתנור ואחתוך לכם חתיכה".
"בואו נשחק דמקה", אמר יעקב, הוא המנהיג אז הוא בדרך כלל מחליט במה לשחק.
"אי אפשר לשחק דמקה שלושה ילדים", התנגדתי.
"אז נשחק שניים והמנצח ישחק עם השלישי", אמר יעקב.
נכנסנו לחדר שבו סבא וסבתא מאחסנים את המשחקי קופסא. והתיישבנו על הרצפה. אני ויעקב התחלנו לשחק ודניאל הסתכל.
כנראה שהוא קצת השתעמם מלהסתכל אז הוא התחיל לדבר.
"אז מה שלומך חיים?" הוא שאל אותי, "איך זה להיות יתום?"
מה שחששתי קרה. דניאל הכי אהב לדבר על זה שאני יתום, זה ריתק אותו ,הוא חקר אותי בכל פעם כשנפגשנו על הנושא. הבעיה היתה שכל פעם שדניאל העלה את הנושא, כל הבני דודים האחרים התחילו לדבר על זה גם. אני לא יודע למה אף מהם לא חשב שזה מפריע לי.
הסמקתי במבוכה. רציתי כל-כך להגיד לו להפסיק לדבר על זה, אבל לא רציתי שירחמו עלי, אז התנהגתי כאילו לא איכפת לי כשמדברים על זה שאמא שלי נפטרה.
"שאלת אותי את זה כבר כמה פעמים", עניתי לו, ניסיתי להישאר רגוע. "אמרתי לך, זה בסדר".
"זה בסדר כי עכשיו אין לך אמא חולה?" שאל דניאל בסקרנות, "ככה אבא שלכם יכול להיות איתכם כל הזמן?"
"לא", התעצבנתי, "זה בסדר, כי זה בסדר".
"אתה עדיין אומר קדיש כל התפילות?" התעניין יעקב בסקרנות.
"כן". עניתי בטון מאולץ. וניסיתי להתרכז במשחק.
"אני הייתי מתבייש מזה", אמר יעקב. "להגיד ככה מול כל הבית כנסת והאנשים המבוגרים, כל הכבוד לך".
יעקב צעד שלוש צעדים ואכל לי שלושה שחקנים.
"אוו!" התלהב דניאל, "איזה אלוף אתה, יעקב".
יעקב לא היה אלוף בדמקה. הוא ניצח כי אני לא שיחקתי טוב, בגלל השאלות שלהם.
"חמודים", הציצה סבתא לחדר, "העוגה מוכנה".
"עוד מעט נבוא", אמר דניאל, "אנחנו משחקים דמקה עכשיו, דניאל ויעקב שקעו במשחק".
קמתי והלכתי למטבח.
סבתא חתכה לי פרוסת עוגה.
"אני כל-כך שמחה שהגעת לבקר אותנו", אמרה לי סבתא, "בזמן האחרון לא יוצא לי לראות אותך בכלל".
ישבתי ודיברתי עם סבתא כמה דקות. אחר-כך נכנסו למטבח יעקב ודניאל ויהודיתי רוחמי ומיכלי, וכולם אכלו עוגה.
אחרי זה יצאנו כולנו לחצר של סבא וסבתא ושיחקנו תופסת, כדרים באים ושתיים סיבוב. זה היה נחמד, בגלל שהיינו עסוקים במשחק ואף אחד לא שאל אותי שום שאלה. ופתאום ניזכרתי עד כמה אני אוהב ללכת לסבא וסבתא ולשחק עם הבני דודים.
אחר-כך סבא הגיע הביתה, וסבתא הזמינה פיצה. כולם ישבו סביב השולחן במטבח ואכלו ודיברו בעליזות עם סבא וסבתא.
פתאום נשמעו דפיקות בדלת, זה היה אבא שלנו ודוד מני סבא וסבתא קמו לקראתם.
"לא לקום מהשולחן עם הפיצה", הזהירה אותנו סבתא.
"איזה כיף לכם", אמר דניאל תוך כדי שהוא מפזר על הפיצה שלו רוטב פיצה, "בטח אתם אוכלים הרבה פעמים פיצה, בגלל שאין לכם אמא שמבשלת לכם אוכל".
"אנחנו בכלל לא אוכלים פיצה", נפגעה יהודיתי, "סבתא מירושלים מבשלת לנו אוכל וגם אבא שלנו יודע להכין אוכל מאוד טעים, למה אתה סתם מעליב?"
"מה בסך הכל אמרתי", ענה דניאל.
"נכון יהודיתי, הוא בכלל לא אמר משהו מעליב", חיבקה רוחמי את יהודיתי, "הוא רק אמר שכיף לכם, זה לא מעליב".
הפסקתי לאכול את הפיצה, כל השמחה עזבה אותי.
אבא רצה להמשיך לשוחח עם דוד מני וסבא וסבתא, אבל אני משכתי בידו וביקשתי ממנו לחזור הביתה.
היה ממש כיף", אמרה יהודיתי בדרך הביתה.
"איך היה לך?" שאל אותי אבא.
"היה לי כיף", עניתי בקול חלש.
"לפי הקול שלך לא נשמע שהיה לך כיף", אמר אבא.
"זה בגלל שדניאל כל הזמן שואל אותו איך זה להיות יתום, וכל הזמן מדבר איתנו על זה. גם יעקב וכל הבני דודים אוהבים לדבר הרבה על זה שאנחנו יתומים". הסבירה יהודיתי.
"די", קראתי בכעס, "למה את אומרת א זה".
"כי זה נכון", נפגעה יהודיתי, "בגלל זה אתה אף פעם לא רוצה לנסוע לבסא וסבתא מבני ברק וזה ממש לא פייר כי כיף להיות שם".
אבא היה המום. "למה לא סיפרת לי את זה עד עכשיו?"
"ככה", משכתי בכתפי, "כי לא איכפת לי שהם מדברים ככה, באמת היה לי כיף אבא, אל תדאג".
אבל אבא היה לחוץ. אחרי שהגענו הביתה הוא שלח אותנו ללבוש פיז'מות ולהכנס למיטה ויצא למרפסת לדבר בפלאפון.
יהודיתי כבר נרדמה בחדר שלה עד שאבא סיים לדבר, אני שכבתי במיטה שלי מתוח כמו קפיץ.
אבא נכנס אל החדר והתיישב לידי. "דיברתי עכשיו עם כולם הוא אמר לי בשקט. דוד מני, דוד איציק, דודה מרים, דוד חיים ודודה רחלי. סיפרתי להם על המצב וביקשתי מהם לדבר עם הילדים שלהם, שיפסיקו לדבר איתכם כל הזמן על זה. במיוחד ביקשתי מדוד מני שידבר עם דניאל.
"אבל למה?" בכיתי, "עכשיו כולם ירחמו עלי".
לא היתה לי ברירה חמוד, הסביר אבא הם לא יכולים לפגוע בך בכל פעם כשאתם נפגשים גם אם הם עושים את זה בלי כוונה. אל תדאג ביקשתי מאחים שלי שיהיו עדינים ולא יכעסו, רק יסבירו להם שזה לא מתאים לדבר איתכם על נושאים רגישים.
כולם כל כל הצטערו שסיפרתי להם רק עכשיו הם לא ידעו מזה בכלל.
אבא ליטף אותי, ויצא מהחדר.
כל כך התביישתי, דמעות עלו בעיני. למה כל הדברים האלא קורים דווקא לי? אוף! למה אני יתום?
בני דודים רעים יש לו. לא מדברים ככה ליתומים.
מסכן. לא יפה מה שדניאל אומר לו.
אני הולך לאכול בדיוק פיצה עכשיו 🙂
פרק יפה
למה ההורים של הילדים האלה לא מחנכים אותם. למה הם מדברים ככה לילד יתום זה לא הגיוני.
מסכן חיים