חמישה חודשים אחרי הפטירה
יהודיתי חזרה מאושרת מהגן.
"תראה", היא הראתה לי דף צבעוני ומקושט.
"הזמנה ליום הולדת?" התפלאתי, "אבל את תהיי בת שש רק עוד שלושה שבועות".
"מה פתאום", נעלבה יהודיתי, "אני אהיה מחר, יש לי מסיבה בגן".
אבא חייך אלי, "ככה זה בגן", הוא הסביר. "חוגגים לכל הילדות שנולדו באותו חודש מתי שמתאים לגננות, ומתאים להן מחר".
"זה יום הולדת עם אמהות", אמרה לי יהודיתי.
"אבל אמא נפטרה", אמרתי בדאגה.
"סבתא מירושלים תבוא איתי", ענתה יהודיתי.
"בטח", ליטף אבא את שערה של יהודיתי, "דיברתי עם סבתא כבר בשבוע שעבר. הגננת התקשרה לעדכן אותי על המסיבה".
"אה", נרגעתי. "איזה יופי לך", אמרתי ליהודיתי, "כיף לך שיש לך מסיבת יום הולדת".
יהודיתי היתה מאושרת. היא הסתובבה בבית עם הפתק ושרה שירי יום הולדת מהגן.
אחרי הצהרים צלצל הטלפון, זאת היתה סבתא מירושלים.
"מה שלומך חיימק'ה?" היא שאלה. "איך בחוג נגרות?"
"כיף מאוד!" השבתי בהתלהבות, "אתמול התחלנו לבנות סטנדר".
"סטנדר", התרשמה סבתא.
"כן. סטנדר שולחני, שהוא גם תיבה ואני אוכל לשמור בתוכו דברים". הסברתי.
"יפה מאוד", התלהבה סבתא, "אני אשמח לראות אותו כשתסיים". אחר כך היא ביקשה לדבר עם אבא. כשסיים אבא את השיחה הוא היה קצת עצוב.
"סבתא מירושלים לא יכולה ללכת למסיבה של יהודיתי מחר", הוא לחש לי, בלי שיהודיתי תשמע. "יש לה מחר סיור עם התלמידות שלה, זה היה משהו פתאומי.
אני אדבר עם סבתא מבני ברק". אבא חייג במהירות.
הוא ישב במטבח ויהודיתי שיחקה בחדר שלה, אז הוא יכל לדבר בקול. מיד הבנתי מהדיבור שלו שסבתא לא יכולה, יש לה תור לרופא שהיא מחכה לו כמה חודשיים. היא התמנצלה הרבה פעמים כנראה, כי אבא אמר, "זה בסדר אמא, אל תדאגי, אנחנו נסתדר", הרבה פעמים. אחרי שהוא ניתק, אבא התקשר לסבתא מירושלים לברר אם הדסה או ציפי יכולות. כנראה ששתיהן לא יכלו כי הוא סיים את השיחה מוטרד.
"מה נעשה", שאלתי בדאגה.
"אני אתקשר לגננת ואשאל אותה מה אפשר לעשות", אמר אבא, "אולי היא תוכל לדחות את היום הולדת למחרתיים". אבא התקשר לגננת ודיבר איתה שעה ארוכה.
"היא לא יכולה לבטל את יום ההולדת מחר", נאנח אבא, "יש עוד שלוש ילדות שמחכות בקוצר רוח וכבר התארגנו למסיבה". היא הציעה שנדחה את המסיבה של יהודיתי לחודש הבא.
"טוב", נאנחתי בהקלה, "זה דווקא לא נור,א כי בכל מקרה יום ההולדת של יהודיתי עוד הרבה זמן".
"כן", הסכים איתי אבא, "אבל צריך להסביר את זה ליהודיתי, "אני מקווה שהיא תקבל את זה בקלות".
הלכנו לחדר של יהודיתי. היא שיחקה עם הבובות שלה, בובה אחת ישבה במרכז עם כתר מקליקס. יהודיתי ניסתה להושיב את הבובות במעגל סביבה, אבל חלק נפלו לאחור ונשכבו.
"מה את עושה חמודה?" התעניין אבא.
"אני עושה יום הולדת לבובה הודיה שלי", חייכה יהודיתי.
"תקשיבי חמודה", התיישב אבא על המיטה, "סבתא מירושלים לא יכולה לבוא איתך למסיבה בגן מחר".
"למה?" התפלאה יהודיתי.
"כי היא עסוקה", הסביר אבא, "גם הדסה וציפי וגם סבתא מבני ברק. אז הגננת שולמית הציעה לי שנחגוג לך יום הולדת בפעם הבאה שתהיה מסיבה בגן, בעוד חודש".
"מה פתאום", כעסה יהודיתי, "יש לי יום הולדת מחר, אם אני לא אלך ליום הולדת מחר אני לא אלך בכלל. וחוץ מזה מה יקרה אם גם בפעם הבאה הן תהיינה עסוקות אני לא אלך ליום הולדת שלי אף פעם?"
"אני בטוח שנמצא זמן שמישהי מהן תוכל להשתתף במסיבת יום ההולדת שלך, בגן", אמר אבא. "רק שזה לא יהיה מחר חמודה, אני מקווה שזה יהיה בעוד חודש".
"אני לא מסכימה", החלה יהודיתי לבכות. "אז אבא, תבוא אתה ליום הולדת שלי בבקשה".
"אני לא יכול", אמר אבא בחוסר אונים, "זה יום הולדת שמיועד לאמהות, זה יהיה מוזר אם יהיה שם אבא".
"לא אכפת לי", משכה יהודיתי בכתפה. אבא התלבט איך להסביר ליהודיתי שזה לא מתאים שהוא יגיע. ניסיתי אני.
"אבל יהודיתי, כל הגננות רוקדות ושרות איתך ביום הולדת, נכון?" שאלתי.
"נכון", הסכימה יהודיתי ותלתה בי עיינים מלאות דמעות.
"אני חושב שהגננות שלך יתביישו לשיר ולרקוד אם אבא יגיע".
"נכון", הסכימה יהודיתי, "אבל אני רוצה ללכת מחר ליום הולדת שלי, אני לא אשמה שאיו לי אמא". היא נשכבה על הרצפה והחלה לצרוח.
"זה לא קשור לאשמה חמודה", ניסה אבא, יש ילדות שיש להן אמא, אבל היא לא יכולה לבוא באותו יום, כי עסוקה ואז דוחים להן את היום הולדת".
"אבל לי אין אמא, אז זה כן קשור", צעקה יהודיתי. לפתע היא נרגעה, היא התיישבה על הרצפה.
"אולי אמא תוכל לרדת מהשמיים מחר ולבוא איתי ליום הולדת שלי?" היא שאלה בתקווה.
"מה פתאום" נזעקתי, "אין דבר כזה".
"מי אמר לך?" נעלבה יהודיתי, "אולי יש?"
"אם אמא הייתה יכולה לרדת מהשמיים, היא לא הייתה נפטרת בכלל", זעפתי. "את מתנהגת כמו תינוקת ומדברת כמו תינוקת". יצאתי מהחדר שלה בכעס.
"חיימק'ה", קרא אבא אחרי.
יהודיתי בכתה בחדר שלה ואני ישבתי כועס ומתוסכל בחדר שלי.
"חיימק'ה", נכנס אבא לחדר שלי, "בוא לסלון". הלכתי אחריו בצייתנות.
"יהודיתי", קרא אבא, בוא הנה.
"לא רוצה", קראה יהודיתי מהחדר שלה.
אבא נעמד בפתח החדר שלה ואמר, "בואי יהודיתי, אנחנו צריכים לדבר". היא קמה סוף-סוף ובאה לשבת על הספה לידי. פניה אדומות מרוב בכי.
הנחתי יד על הכתפיים שלה וחיבקתי אותה.
אבא עמד מולינו. הפנים שלו היו נחושות.
"אני חושב שנהיינו קצת מפונקים", הוא אמר, "סבתא וסבא כל הזמן, משני הצדדים, התרגלנו שכולם באים אלינו ברגע שאנחנו צריכים. שכחנו שיש להם את החיים שלהם, אם הם באים יופי, אם לא אז לא".
"יהודיתי חמודה שלי", הוא אמר בקול רך, "אמא לא יכולה לבוא ליום אחד. היא לא יכולה לבוא אלינו יותר, כי היא נפטרה, אנחנו צריכים להתמודד עם זה. נכון, אין לך אמא. זה כואב, זה עצוב, אבל זה החיים. עכשיו, במקום לבכות אנחנו צריכים לחשוב על פתרונות. אם אף אחת לא יכולה ללכת איתך מחר, אז נדחה לך את היום הולדת לחודש הבא, נודיע מראש לכולן וננסה לתאם תאריך שמתאים".
"אבל אני רוצה יום הולדת מחר", יבבה יהודיתי.
"אבל אי אפשר פרש אבא את ידיו, אם אי אפשר צריך לקבל את זה אי אפשר לרחם על עצמינו כל הזמן. מהיום והלאה אני רוצה שלא תרחמו על עצמכם. נכון, אין לכם אמא, אבל יש לכם אותי ואחד את השני, אנחנו יכולים להתמודד עם הכול ביחד".
"טוב", אמרה יהודיתי, "אז אני אחגוג חודש הבא את היום הולדת שלי".
אבא חיבק אותה, גם אני.
"את גיבורה מאוד", אמר אבא.
בערב סבתא מירושלים התקשרה אני עניתי. "רק רציתי לברר אם הסתדרתם בסוף?" שאלה סבתא בדאגה, "אם לא, אז אני אוותר על הסיור עם התלמידות שלי".
העברתי את הטלפון לאבא.
"הסתדרנו" ענה לה אבא בחיוך. "את לא צריכה לוותר על המסלול שלך, יהודיתי תחגוג את יום ההולדת שלה בחודש הבא".
יפה מאוד!
מסכנה הילדה הקטנה. זה ממש עצוב
סיפור עצוב! ומעניין
לא הייתי רוצה להיות במקומו זה בטוח
יש הרבה ילדים יתומים, הם ממש מסכנים, צריך לעזור להם
תודה על הסיפור אני לומדת ממנו הרבה על תחושות של יתומים