ארבעה חודשים אחרי הפטירה
"בשעה חמש וחצי יצאנו לקניות כי הבית היה ריק, ככה אבא אמר. יהודיתי אוהבת מאוד ללכת עם אבא לקניות, אני ממש לא. הייתי מעדיף להישאר בבית, אבל לא רציתי להישאר לבד בבית, אז הלכתי איתם.
"עכשיו לכו תביאו ארבע שקיות חלב", ביקש אבא ממני ומיהודיתי. "יהודיתי תביא שקית אחת ואתה שלוש. בסדר, או שיהיה לך כבד?"
"בסדר", עניתי. יהודיתי הלכה לידי, מקפצת בהתרגשות. הכנסתי שקית חלב לשקית ניילון והבאתי ליהודיתי והכנסתי עוד שלוש שקיות חלב לשקית שלי.
"צריך עזרה?" שאלה אותי אשה אחת שעמדה עם עגלת הסופר שלה, ליד החלב.
"לא אני מסתדר", עניתי.
"חכה רגע", עצרה אותי האישה, "החלב הזה מטפטף אל תיקח אותו". היא ניערה את השקית. "רואה, יש כאן טיפטוף של חלב, קח שקית אחרת".
"בסדר", הסמקתי, לקחתי שקית אחרת, תחבתי אותה במהירות לשקית שלי.
"בואי יהודיתי", אמרתי לה ונתתי לה יד.
"אני לא צריכה יד, אני גדולה", התרעמה יהודיתי. הרמתי את השקית שלי, היא היתה כבדה.
"אין לך עגלה?" נבהלה האשה לידי, "איך תסחוב את כל החלב הזה?"
"אני מסתדר", אמרתי במבוכה. הרמתי את השקית הכבדה ביד אחת ובשניה תפסתי את היד של יהודיתי בחוזקה.
"זה הילדים של מירי ברטרם זכרונה לברכה", שמעתי את האשה מאחורי משוחחת עם בעלה. "כואב הלב לראות אותם", היא נאנחה, "עושים קניות ככה לבד, שני קטנים. למה אף אחד לא עוזר להם? מה עם הסבים הסבתות והדודים…"
ניסיתי ללכת במהירות לאבא ולא לשמוע אותה מדברת עלינו. אבל השקית של יהודיתי נפלה, היא התכופפה להרים אותה.
"הם לא לבד", שמעתי את בעלה עונה, "ראיתי את הרב ברטרם באזור של הירקות קודם, הם איתו".
"אה, יופי", נאנחה האישה, אנחה רווחה מוגזמת. "הוא אבא טוב. צריך למצוא לו שידוך, כל-כך הרבה שנים הוא סבל".
סוף סוף הלכנו משם.
"מה זה שידוך?" שאלה יהודיתי שהנחנו את השקיות חלב שלנו בתוך העגלת קניות.
"למה את שואלת?" התעניין אבא.
"כי אשה אחת בחנות אמרה שחייבים למצוא לך שידוך, כי אתה אבא טוב", הסבירה יהודיתי.
הסמקתי, לא רציתי שאבא ידע שדיברו עלינו מאחורי הגב, לא תכננתי לספר לו, חבל שיהודיתי שמעה את השיחה וסיפרה.
"אז היא אמרה שאני אבא טוב", חייך אבא, "טוב לדעת".
"אבל מה זה שידוך?" התעקשה יהודיתי. היא דיברה בקול, אמא וילד שעברו לידינו הסתכלו עלינו בסקרנות.
"זה משהו של גדולים", אמרתי לה בדחיפות, "אולי נדבר על זה בבית?"
"זה רעיון טוב", הסכים אבא. "מה דעתך יהודיתי לבחור לנו את הצבעים של הכלים החד-פעמיים לשבת?"
"כן", שמחה יהודיתי, היא אוהבת לבחור צלחות חד-פעמיות. גדולות, קטנות ומפיות. אבא תמיד נותן לה לבחור, למרות שזה אומר שאנחנו צריכים לאכול לפעמים בשילוב צבעים מכוער. אבל לאבא לא אכפת, גם לי לא, בטח אם זה משאיר את יהודיתי שקטה בחנות, בלי דיבורים קולניים על נושאים רגישים.
כשהגענו הביתה סבתא מירושלים וציפי הסתובבו במטבח והכינו אוכל. "שלום חמודים", שמחה סבתא לקראתינו. "באנו לחדש לכם את המלאי", היא עדכנה.
פעם בכמה ימים סבתא הגיעה עם ציפי או עם הדסה להכין לנו אוכל מבושל. זה היה כיף שהם הגיעו. אבא הלך לטפל בכל מיני עניינים שהוא היה צריך לסדר. סבתא הכינה לנו ארוחת ערב ובינתיים עזרנו לציפי להכין עוגיות בצק במילוי שוקולד. אחר כך, כשהעוגיות היו בתנור, אכלנו ארוחת ערב ביחד.
היי חיים, עוד לא הסברת לי מה זה שידוך", נזכרה פתאום יהודיתי.
"איזה שידוך?" הופתעה סבתא.
"זה לא חשוב", הסמקתי.
"אישה אחת אמרה בחנות שצריך למצוא לאבא שידוך", התעקשה יהודיתי.
ציפי וסבתא הביטו אחת בשניה בתדהמה.
"היא בטח דיברה עלי", התאוששה ציפי מהר. כל אישה שמכירה אותי ופוגשת אותי ברחוב, שואלת אותי, "אז אפשר כבר להציע לך שידוך?" חיקתה ציפי קול של אישה מבוגרת.
"אבל מה זה שידוך בכלל?" התפלאה יהודיתי.
"שידוך, זה אומר שמציעים לי בחור שאולי אני אתחתן איתו", ניסתה ציפי להסביר. "נגיד האישה ברחוב מכירה בחור שרוצה להתחתן ונראה לה שהוא מתאים לי, אז היא מציעה לי להפגש איתו לבדוק".
"אה", הבינה יהודיתי, "אבל מה זה קשור לאבא שלנו בכלל? ולמה זה קשור לזה שהוא אבא טוב?"
"נראה לי שקצת התבלבלת קטנטונת", חייכה סבתא, "בטח האישה בחנות אמרה שאבא שלך הוא אבא טוב ואז דיברה על מישהו אחר. יש אנשים שאוהבים לדבר על אנשים אחרים, אז הם מדברים על כולם".
"בסדר". יהודיתי נרגעה, אבל אני לא. ידעתי שהאישה בחנות דיברה על אבא. היא רוצה להציע לו שידוך? מה זה אומר? אולי אבא יתחתן עוד מעט עם אשה אחרת?
"אני וחיים נלך להתפלל עכשיו תפילת ערבית נכנס אבא למטבח.
"בטח". זרזה סבתא, "לכו, לכו, אני ארחץ את יהודיתי בינתיים".
לא אהבתי להגיד קדיש על אמא. לא בחיידר ולא בבית הכנסת, כולם הסתכלו עלי וידעתי שהם מרחמים עלי. אבל כן אהבתי ללכת עם אבא בכל ערב לתפילת ערבית, רק אני והוא.
אחרי התפילה אבא נשאר ללמוד בשיעור דף היומי ואני חזרתי לבד הביתה. ישבתי במרפסת מוטרד. סבתא הייתה באמצע להשכיב את יהודיתי לישון, ציפי ניקתה את המטבח וארזה את כל האוכל בקופסאות פלסטיק. אחרי כמה דקות שתיהן הצטרפו אלי למרפסת.
"נרדמה תוך שתי דקות החמודה שלי", אמרה סבתא בסיפוק.
ציפי בחנה אותי, "למה אתה עצוב?" היא שאלה, "בגלל מה שהאישה ההיא אמרה בחנות?"
"אל תתייחס אליה", אמרה סבתא ברוגז, "אנשים מדברים בחוסר רגישות כזאת, שזה נורא".
"אני לא עצוב בגלל האישה הזאת", זעפתי, "אני רק מפחד".
"מפחד ממה?" התפלאה ציפי.
"מפחד שהבנתי מה שהיא התכוונה להגיד", אמרתי בשקט ודמעות מילאו את עיני . "אני חושב שהיא התכוונה שצריך למצוא לאבא שלי אישה אחרת שתתחתן איתו במקום אמא".
"זה לא משנה מה שהיא התכוונה להגיד", אמרה ציפי. "בכלל, לדבר על אנשים זה לא דבר יפה ובטח לא כשהם נמצאים קרוב ויכול להיות שהם שומעים".
"אבל אבא באמת יתחתן עם אישה אחרת?" שאלתי.
"מה פתאום!" נזעקה סבתא, "על מה אתה מדבר?"
"אמא", לחשה ציפי, סבתא השתתקה.
ציפי הביטה בשעון ואמרה, "אוי, אני חייבת לזוז, נדבר על זה פעם אחרת, טוב חמוד? אל תהיה עצוב". היא חייכה אלי והלכה.
תודה על שני הפרקים!
תודה יששש!
הסיפור האהוב עלי
פרקים יפים!
מעניין
ככה לפחות תהיה לו אמא חורגת והוא לא יהיה יתום