יום שישי:
אמא שוב בבית חולים. אבא יהיה איתה בשבת ואני ויהודיתי ניסע לסבא וסבתא מבני ברק. אני לא אוהב להיות אצל סבא וסבתא מבני ברק בשבתות.
כלומר, אני אוהב את סבא וסבתא, ואני אוהב להיות אצלם. אבל אני לא אוהב שדודים שלי מבני ברק באים לבקר אותם בשבת. כל המשפחות שגרות ליד סבא וסבתא עולים אליהם להגיד שבת שלום. דודות שלי מגיעות בערב שבת, חלק מהדודים עולים בבוקר לקידוש וחלק באים לסעודה שלישית.
כולם מסתכלים עלינו ושואלים את סבתא בלחש, "מה שלום מירי? שוב מאושפזת? איך התוצאות?"
ואז אני צריך להעמיד פנים שאני לא שומע.
כל פעם מגיע דוד אחר ואומר בחיוך, "ילדי משפחת ברטרם היקרים והחמודים, איזה כיף לראות אתכם". ואז יהודיתי נצמדת אלי ואנחנו יושבים מבוישים.
אני יודע שכולם רוצים להיות נחמדים אלינו ולעשות לנו הרגשה טובה בגלל שאבא ואמא לא איתנו ובגלל שאמא חולה כל כך הרבה שנים. אבל זה לא עושה לנו תחושה נעימה בכלל, זה גורם לנו להרגיש שונים.
אבל אנחנו באמת שונים. אמא חולה במחלה הנוראה כבר חמש שנים.
מאז שאני זוכר אותה, היא חיוורת, חלשה, מנסה בכוח לחייך אלי. נמצאת בבית חולים ושוב בבית.
כלומר לא ממש מאז שאני זוכר אותה, יש לי מעט זיכרונות של אמא כשהיא בריאה. כשהיא לקחה אותי לגינה אחרי הגן, רצה אחרי כשעליתי למתקן גבוה. אני זוכר במעומעם שהיא ישבה בספסל מוקפת בשכנות, מדברת בשמחה עם כולן, מידי פעם מנופפת לי לשלום.
אבל מאז שאמא חולה גם אם אנחנו יוצאים לגינה עם אבא ואמא. אבא משחק איתנו ואמא יושבת בצד חלשה. והיא לבד. השכנות מתקרבות, שאלות משהו בחיוך מנומס והולכות לספסל של כל האמהות הבריאות שמחייכות ומדברות ומטפלות בילדים שלהם בלי בעיה.
יהודיתי רק בת חמש, אז היא מכירה את אמא רק כשהיא היתה חולה, היא לא יודעת מה זה אמא בריאה שמדברת בקול וצוחקת. אני חושב שבגלל זה פחות איכפת לה ממני שאמא חולה.
"מה קורה חיימק'ה? ארזת תיקים?" הציץ ראשו של אבא דרך הדלת. יהודיתי נכנסה בעקבותיו מושכת את ה"שמיכוש" שלה בעקבותיה.
"כן, סיימתי לארוז", עניתי, "אתה צריך עוד עזרה אבא?"
"לא, תודה חמוד", אבא חייך אלי. אבא תמיד מחייך ושמח אלינו. חיוך אמיתי וגדול ונראה שהוא באמת שמח.
אבל לפעמים כשהוא מדבר בטלפון. אני רואה עד כמה הוא עייף ומודאג. לכן אני מנסה כמה שיותר לעזור לו. הוא התיישב לידי על המיטה והניח את יהודיתי על ברכיו.
"חשבתי שנצא מוקדם יותר ונעבור בדרך בבית החולים להגיד שלום לאמא, מה אתם אומרים?"
"אבל היא בבית חולים", התפלאתי, "אתה לא אוהב שאנחנו באים לבקר אותה בבית חולים".
"נכון", הסכים אבא, "אני לא אוהב, אבל חשבתי שזאת תהייה הזדמנות טובה להגיד לה שלום, זאת אומרת", הוא תיקן את עצמו במהירות, "שבת שלום".
"חבל לעייף אותה", אמרתי, "נגיד לה שבת שלום בטלפון. בכל מקרה, נראה אותה כשתחזור מבית חולים. בסדר? אני ממש לא אוהב לבקר בבית חולים וגם יהודיתי לא. וחוץ מזה גם אמא לא אוהבת שאנחנו מבקרים אותה כשהיא מאושפזת".
"נכון", מיהרה יהודיתי לאשר, "אני לא אוהבת בכלל ללכת לבית חולים".
"בסדר חמודים", אבא נאנח.
"אתה עייף אבא?" דאגתי, "לא ישנת בלילה?"
"ישנתי מצויין", צחק אבא, "אתה יודע שהכי נוח לי לישון בבית חולים, אף אחד לא מפריע לי שם."
"אנחנו לא מפריעים" התרעמתי.
"בטח שכן", אבא דיגדג אותנו. "איזה נחירות אתם נוחרים", אבא נחר בקול רם, "כמו טרקטורים".
"אנחנו לא נוחרים", אמרה יהודיתי ברצינות, "אני שומעת את חיימק'ה והוא לא נוחר".
"ואני שומע את יהודיתי והיא לא נוחרת". אמרתי.
"סתם צחקתי", צחק אבא, "אתם לא נוחרים".
"אה", נרגעתי. לפעמים קשה לי להבין אם אבא מדבר ברצינות או בצחוק, אני חושב שזה בגלל שהרבה פעמים הוא מנסה להצחיק אותנו למרות שהוא בעצמו עצוב.
הלבשתי ליהודיתי את המעיל שלה ועזרתי לאבא להוריד את התיקים לאוטו. יהודיתי חגרה את עצמה בבוסטר, אני רק בדקתי שהיא חגורה כמו שצריך וחגרתי את עצמי.
"חגורים". הכניס אבא את ראשו לספסל שלנו.
"כן", השבתי, "גם יהודיתי חגורה, בדקתי".
"חגרתי את עצמי", אמרה יהודיתי בגאווה.
"אפשר להתקשר לאמא עכשיו?", ביקשתי מאבא באמצע הדרך, "לא רציתי לדבר עם אמא אצל סבא וסבתא".
אבא הסתכל אלי דרך המראה וחייך חיוך מתוח, "היא בטח ישנה עכשיו, לא חשוב, אני אמסור לה שבת שלום בשמכם".
"תגיד לה שאני אוהבת אותה", קראה יהודיתי מהבוסטר שלה, "ושתרגיש טוב".
"את רוצה לספר לה משהו מהגן אולי?" שאל אבא. "לא צריך", אמרה יהודיתי, "אמא לא מכירה אף אחת מהגן שלי, אז היא בכל מקרה לא תבין. רק תגיד לה רפואה שלימה".
"ומה אתה רוצה למסור לה", פנה אבא אלי.
"תגיד לה רפואה שלימה ושאני אוהב אותה". אמרתי.
"עוד משהו"? שאל אבא. ניסיתי לחשוב על עוד משהו לומר.
"תגיד לה שאנחנו מתגעגעים אליה ושתחזור הביתה מהר". ביקשתי.
"בסדר", אבא הבטיח והמשיך לנהוג.
הבית של סבא וסבתא היה נעים ומסודר. יהודיתי הלכה ישר לארון של המשחקים והחלה לשחק. אני עזרתי לאבא להכניס את התיקים מהמכונית לחדר שבו אנחנו מתארחים.
"שלום חיימק'ה", שמח סבא לראות אותי, "מה שלומך?"
"טוב", עניתי. סבא המשיך לדבר עם יהודיתי. המשכתי לכיוון המטבח, רציתי להציע לסבתא עזרה, סבתא ואבא דיברו בפנים.
"הם לא רצו להגיע לבית החולים להגיד למירי שלום", לחש אבא.
"זה לטובה שמואל", הרגיעה סבתא, "למה הם צריכים לראות אותה ככה, תן להם לזכור אותה בהכרה לפחות".
למה היא מתכוונת? נכנסתי למטבח.
"חיימק'ה", קראה סבתא בשמחה, "כמה טוב לראות אותך".
"רציתי לשאול אם את צריכה עזרה", אמרתי במבוכה,
"מה פתאום!" צחקה סבתא. "הכול כבר מבושל ומאורגן לך תקרא משהו, אבל קודם תקרא ליהודיתי, אני אחתוך לכם עוגת שמרים".
סבתא חתכה כמה חתיכות עוגה והכינה לאבא קפה. ישבנו סביב השולחן במטבח ואכלנו את העוגה.
"אתם תסדרו?" שאל אבא בדאגה.
"בטח, אבא אל תדאג", אמרתי מיד. "אני אדאג ליהודיתי. שתאכל, ושלא תצא בלי מעיל, אתה ואמא יכולים להיות רגועים".
"ומה איתי", נעלבה סבתא, "אתה חושב שאני אתן ליהודיתי לצאת בלי מעיל מהבית"?
"אל תעלבי סבתא", מיהרתי לומר, "אני מתכוון בזמן שתישני, אולי יהודיתי תרצה לצאת לגינה".
"סתם צחקתי", חייכה סבתא, "תפסיק לדאוג כל הזמן".
"אה", נרגעתי. היא לא באמת נעלבה, זה היה בצחוק.
"טוב", אבא נעמד, "אני הולך חמודים, תהנו בשבת".
יהודיתי חיבקה את הרגליים של אבא ולא נתנה לו לזוז ואז עזבה את הרגליים שלו ורצה לסלון לשחק.
פתאום רציתי לדבר עם אמא, הצטערתי קצת שלא הלכנו לבקר אותה בסוף.
"אני רוצה לדבר עם אמא לפני שתלך", ביקשתי מאבא.
"ננסה להתקשר", הסכים אבא, הוא שם את הטלפון על רמקול, דודה ציפי ענתה.
"שלום ציפי", אמר אבא, "חיימק'ה כאן לידי, הוא רוצה לדבר עם אמא, היא יכולה לדבר?"
"אני מצטערת חיימק'ה", אמרה ציפי, היה נשמע שהיא באמת עצובה מאוד, "אמא שלך ישנה עכשיו, אני אמסור לה בשמך דרישת שלום".
"תגידי לה סליחה שלא באנו לבקר אותה", ביקשתי מציפי, "ושאם היא לא תחזור הביתה ביום ראשון, אני אבוא לבקר אותה בבית חולים".
"בסדר", אמרה ציפי, אני אגיד לה את זה כשהיא תתעורר".
"גם אני אמסור לה", חייך אלי אבא, "אל תדאג חמוד, תהנה בשבת".
אני לא אוהבת סיפורים עצובים. אבל זה כל-כך יפה
דודה של נפטרה אחרי הרבה שנים שהייתה חולה. זה ממש עצוב. הילדים האלה ממש מסכנים.