דמע עיני פרק שני

הבוקר עלה על בני ברק. שימי התעורר ושפשף את עיניו; השעון המעורר הראה על השעה רבע ל-7:00. שימי נהג מאז נישואיו להתפלל במניין של 7:30 כל יום, ובסיום התפילה לחזור הביתה לאכול ארוחת בוקר עם אשתו רבקה ולצאת לכולל ליום של לימוד. בגלל שרצה להתארגן בנחת, הוא קם מוקדם יחסית.

שימי התיישב על המיטה וכל אירועי ליל האתמול נגלו אליו בבהירות: שיחת הפלאפון עם שירן, הנסיעה לתחנת הדלק, הפורשה והאיש הכסוף-שיער, ועיקר העיקרים – אריאל. הילד שלו, שבכלל לא היה שלו ועכשיו הוא כן שלו. אמנם רק לשבוע, אבל הוא בחזקתו. סוף סוף הוא יכול להיות האב שרצה להיות כל כך הרבה זמן ונמנע ממנו בתקופת הגירושין.

הוא לא נלחם על הילד; הוא היה חלש מדי. הוא הגיע ממשפחה חוצניקית בכלל, הוריו גרים עד היום בלונדון והוא נשלח לארץ ישראל בגיל צעיר למדי ללמוד בישיבות בארץ. כשהגיע לתקופת השידוכים, סירב לישא אישה בריטית כפי שרצו הוריו והתעקש להתחתן דווקא עם אישה ישראלית שורשית. כך נפגש עם שירן, שאז קראו לה בכלל שירה. היא נולדה בבני ברק למשפחה מבוססת, שאז בתקופת הגירושין האמינו לשקרים שלה על כך ששימי מתעלל בה ואין להם חיים תקניים, וניהלו קרב מאחורי הקלעים כדי שאריאל בן השנתיים יישאר בחזקת שירן וייפגש עם אביו רק פעם בשבועיים או חודש.

רק אחרי החזרה בשאלה שקרתה מעט זמן אחרי הגט, הם התחרטו על הכל ואף ביקשו סליחה משימי, אך זה היה מאוחר מדי בשביל אריאל שגדל מגיל שנתיים כחילוני לגמרי. "אך כך רצה ה'," עודד שימי את עצמו בכל פעם שחשב על מה היה קורה אילו… ולכן גם הפעם הוא ניער את הרהוריו, התחיל להתארגן במהירות ויצא לבית הכנסת להתפלל.

כשחזר, הוא מצא את רבקה מכינה לשניהם ארוחת בוקר דיאטטית שהייתה מורכבת מסלט עם קצת שמן זית ופריכיות אורז עם טחינה. שימי לא כל כך אהב את האוכל הזה, אבל כיבד את אשתו שהייתה דיאטנית במקצועה לפני שנישאה לשימי. מאז החתונה היא יצאה לחופשה של שנה מהעבודה בגלל נישואיה ולא עבדה, אבל התזונה בבית עדיין הייתה בריאה למדי.

שימי אמר שלום לרבקה, שם את התפילין, הכובע והחליפה במקומם וחזר למטבח. "מה קורה רבקה?" הוא התעניין, "אריאל התעורר?" "ברוך השם הכל טוב, ואריאל עדיין לא התעורר," היא ענתה תוך כדי סידור הכלים לארוחת בוקר. "אני מקווה שיהיה לשניכם טוב ביחד ותסתדרו עד שאני אבוא." "גם אני מקווה שיהיה לנו בסדר ביחד," אמרה תוך כדי מריחת הטחינה על הפריכית. "נכיר, אני אעזור לו להתארגן ואז נשחק משהו ביחד עד הצהריים ומשם נראה הלאה." היא נאנחה. "אני רואה שיש לך כבר סדר יום," התבדח שימי, "את יכולה לעשות לי גם אחד כזה?" היא חייכה: "לא אכפת לי." "זה בסדר, אני לא אטריח אותך," הוא אמר, בירך ונגס בפריכית. "מממ… טעים מאוד רבקה, תודה." היא אמרה תודה ואכלה גם היא. הם סיימו את ארוחת הבוקר, שימי נפרד מרבקה והלך לכולל.

הוא ירד במדרגות במהירות ויצא לרחוב. הכולל של שימי היה קרוב יחסית לביתו ולכן רוב הפעמים הוא הגיע לפני החברותא שלו, הרב מאיר לוין. מאיר לוין היה אדם חייכן בשנות ה-50 לחייו שלפעמים שימש גם כיועץ ולא רק כחברותא. היום הרב לוין הקדים אותו. "מה קורה, ר' שמעון?" הוא התעניין בשלומו. "ברוך השם יום יום," ענה שימי. "ואיך הבית? האשה?" המשיך להתעניין. "האמת," הודה שימי בגלוי לב, "לא כל כך טוב." "למה? משהו קרה לאישה?" נזעק רב מאיר. "לא לא, ברוך השם, רבקה מרגישה טוב," אמר שימי. "זה פשוט… גרושתי הביאה את הילד שלי הקטן הביתה והיא יצאה לחופשה. ואני מפחד שאשתי לא תסתדר איתו כי הוא חילוני וקטן. רציתי להישאר היום בבית כדי להקל על אריאל את המפגש עם בני ברק, אבל רבקה התעקשה שאני אלך ללמוד כי התורה שלי יותר חשובה." "חכמה אשתך," אמר הרב לוין. "נכון, באמת התורה שלי חשובה, אבל עדיין אני מפחד שהם לא יסתדרו ואריאל יבכה והיא תקרוס או לא יודע מה. אני בלחץ," אמר שימי. "אל תדאג ר' שמעון," הרגיע אותו הרב לוין, "הקב"ה יסדר הכל לטובה בעזרת השם. רק עכשיו עדיף שנלמד, אז תזרוק את הדאגות שלך ותתחיל ללמוד ובעזרת ה' הכל יסתדר." "אמן," אמר שימי ופתח את הגמרא. הרב לוין פתח גם הוא את גמרתו ושניהם נכנסו ללהט הלימוד.

אחרי 20 דקות של לימוד ניגש אליהם ראש הכולל, הרב גולד. הוא אמר לשימי: "אפשר אותך שנייה בצד?" "כן ודאי," אמר שימי והלך עם ראש הכולל הצידה. "במה העניין?" שאל שימי. "תקשיב, הגיע איזה אברך חדש לכולל ונראה לי תתאימו ללמוד ביחד. אתה מוכן ללמוד איתו? אין אברכים פנויים פשוט." "אבל הרב לוין הוא חברותא טובה, וחבל לי להפסיד אותו." "אתה לא מפסיד אותו, זה חד פעמי," ביטל ראש הכולל. "וחוץ מזה, נראה לי שזה יעזור לו ללמוד. בבקשה, זה יהיה רק להיום כי הוא נתקע. הרב לוין היחיד שיכול ללמוד לבד כפי שכבר עשה כמה פעמים, אז רק אתה יכול ללמוד איתו." "אוקיי," אמר שימי, "בסדר, אני אלמד איתו. איפה הוא יושב?" "שם בפינה," החווה ראש הכולל בידו.

שימי ניגש לאברך. "שלום הרב," הוא אמר. האברך נראה בערך בן גילו עם זקן מגולח ולא נראה כזה סטנדרטי. "כנראה הוא בעל תשובה," הרהר שימי והושיט לו יד ללחיצה. האברך לחץ את ידו והציג את עצמו: "קוראים לי איתן כהנא, ואני מקווה שנלמד טוב ביחד." "אני מקווה שנלמד בכלל," חשב שימי ולא אמר. הם התיישבו. האברך החדש התברר כפטפטן לא קטן; הוא היה מהיר תפיסה למרות שהוא לא ידע מושגים כלל, אבל עדיין הלימוד היה בסדר.

לאחר שעתיים של לימוד יצא שימי החוצה להפסקת עישון קצרה. "שימי, שמעת?" זה היה אריה "שמעת". שם המשפחה האמיתי שלו היה ברניל, אבל כולם כינו אותו "שמעת" בגלל שכל פעם שהוא התחיל לדבר עם מישהו הוא תמיד היה אומר "שמעת?" והוא היה מספר אם קרתה תאונה, פיגוע ועוד. גם היום הוא ניגש לשימי: "שמעת? אתמול הייתה תאונה בכביש 6." "וואו, מישהו מת?" שאל שימי. "כן, הייתה אישה חילונית אחת, נראה לי שירן משהו…" הדופק של שימי עלה. "שירן דלינוב?" "כן, כן, דלינוב! נכון, צודק," אמר אריה. "איך ידעת? הכרת אותה?" "כן… זו הייתה אשתי…" שימי הרגיש שהוא הולך להתעלף. "אתה בסדר?" נלחץ אריה למראהו, "אתה לא נראה טוב. אני אלך להביא לך כוס מים." "תודה," אמר שימי. אריה רץ וחזר עם כוס מים וכיסא כתר. "שב ותשתה," הוא פקד על שימי. שימי לגם מהכוס והתחיל להירגע. הוא התחיל לעכל: "אם שירן מתה, זה אומר שאריאל יעבור לגור אצלנו," הוא חשב ולא ידע אם זה משמח או עצוב.

הרב גולד ראש הכולל יצא בסערה מבית המדרש. "אתה בסדר?" "כן ברוך השם, אני חוזר ללימוד עכשיו," הוא קם מהכיסא. "שום דבר," אמר ראש הכולל, "תחזור הביתה עכשיו, ותחזור אלינו בסדר ב' עם כוחות מחוזקים." שימי קיבל את דברי ראש הכולל ועזב את הכולל לכיוון ביתו.

לאחר ששימי יצא אל הכולל, רבקה הסתובבה בבית הלוך ושוב בלי לעשות דבר. בדרך כלל בזמן הזה, עד ששימי חזר, היא הייתה מסדרת את הבית וקוראת ספר, ואחרי הצהריים הלכה למפגשי חברה והרצאות. אבל היום היא לא יכלה לעשות את זה; היא הייתה לחוצה מדי מהמפגש הראשון עם אריאל. מה אריאל יעשה? היא שאלה את עצמה. הוא יתחיל לבכות? או יותר גרוע – פשוט ינעץ בה עיניים תמהות ואז כשתנסה לדבר איתו הוא יברח? ולמרות שלא נחשבה כלל אישה לחוצה – והפעם היחידה בה נלחצה הייתה ביום ההוא שהיא לא רוצה לזכור מה היה בו – עכשיו היא כססה ציפורניים במתח.

היא הייתה ממשיכה ככה כל היום, אבל למזלה, בערך שעה אחרי ששימי עזב לכולל, אריאל יצא מחדר האורחים. שערו הבלונדיני סתור ופניו היו עייפות כמו מי שקם משינה ארוכה. "שלום," רבקה קמה מהספה וניגשה אליו. "מה זה? איפה אני? ואיפה אמא?" שאל אותה הילד בקול ילדותי. רבקה סקרה אותו: היה לו שיער בלונדיני, עיניים כחולות יפות, אף קטן ופה חמוד. הוא היה לבוש פיג'מה של סמי הכבאי ורגליו היו יחפות. אחרי שסיימה לסקור אותו היא ענתה: "בוקר טוב חמוד, קוראים לי רבקה ואני אשתו של אבא שלך, שימי." הילד הסתכל עליה במבט תמה ושאל: "למה אני לא עם אמא שלי?" "כי היא נסעה לחופשה," ענתה רבקה בסבלנות, "ועברת לגור עם אבא ואיתי כי אני התחתנתי עם אבא, אתה מבין?" הוא הנהן לאות הבנה ואז שאל: "וזה לתמיד???" "לא חמוד, זה רק לשבוע עד שאמא תחזור ותיקח אותך, בסדר?" "לא!!" הוא ענה, "אני רוצה ללכת לאמא! לא רוצה את הבית הזה בכלל!" הוא הרים את קולו, "זה סתם בית של חרדים!" "אבל אמא נסעה לשבוע, היא לא יכולה לשמור עליך חמודי," אמרה רבקה ואותות מצוקה נשמעו בקולה. "בבקשה תירגע חמוד. אני אביא לך קולה, אתה אוהב קולה?" היא שאלה. "כן, תביאי," הוא אמר קצרות.

רבקה הלכה למטבח וחזרה עם בקבוק קוקה-קולה קטן וקש. "קח חמוד," היא הביאה לו. אריאל לקח את הקולה, הסיר את הפקק, הכניס את הקש ושתה. "הוא לא בירך," חשבה רבקה ולבה נצבט. "מה חשבת בדיוק? שהוא יהפוך לגאון מוילנא?" גערה בעצמה. "הילד חילוני גמור. ייקח זמן עד שהוא יתחיל לברך על האוכל, ובהתחשב בכך שהוא עוזב עוד שבוע – כנראה לא יברך בכלל." בעודה מהרהרת, אריאל סיים לשתות והניח את הקולה על השולחן. רבקה התנערה. "בוא חמוד," היא אמרה, "בוא להתלבש, אוקיי?" אריאל לא אמר כלום ורבקה פירשה את השתיקה כהסכמה, ולכן הלכה לכיוון חדר האורחים. אריאל הלך בעקבותיה.

היא נכנסה לחדר האורחים שעכשיו אכלס בתוכו את אריאל ואת הדובי שלו בובי, ופתחה את המזוודה של אריאל. המזוודה הייתה מלאה עד אפס מקום בחפצים: בעיקר בגדים, אבל גם מברשת שיניים ומשחה לילדים, מסרק וקרוקסים קטנים ועוד כמה פריטים לא חשובים וקצת צעצועים, כנראה האהובים ביותר על אריאל. "זה באמת הרבה בשביל שבוע," חשבה רבקה, "מוזר." היא הוציאה מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו עם סמל של סדרת ילדים ונתנה לאריאל. לאחר 5 דקות הוא היה לבוש, ואחרי צחצוח שיניים רבקה הובילה אותו למטבח.

"טוב, אתה רוצה לעשות משהו עכשיו?" שאלה רבקה. אריאל לא הגיב ורבקה חזרה על שאלתה שנית: "אתה רוצה לאכול? לשחק? לעשות משהו?" "כן, לאכול," ענה קצר והחלטי. "אתה אוהב חביתה?" "כן," הוא הנהן והתיישב על אחד מכסאות המטבח. רבקה הוציאה ביצים, מחבת ושמן, ולפני שהתחילה לטגן שאלה את אריאל: "מה אתה רוצה שאטגן לך? ביצת עין? מקושקשת? ביצה בקן?" "מה זה ביצה בקן?" קטע הילד את שטף דיבורה. "יופי, הוא משתף פעולה," שמחה בליבה וענתה לו: "ביצה בקן זה שלוקחים פרוסת לחם, עושים חור בתוך הפרוסה, שמים את הפרוסה עם החור במחבת, ושמים בפנים ביצה ומטגנים." "אה," הוא עיכל את המידע החדש. "וזה טעים?" הוא שאל. "אני אגיד לך את האמת," אמרה בקול צופן סוד, "לא אכלתי את זה כבר הרבה שנים." "למה?" הוא שאל. "כי מאז אני כבר נהייתי ילדה גדולה ולא אכלתי את זה, אז אני לא יכולה להגיד לך אם זה טעים או לא. אבל תמיד נחמד לנסות דברים חדשים, לא?" היא חייכה אליו. "כן… אוקיי, אז תעשי לי את זה," פקד הילד.

רבקה צייתה. היא הוציאה כיכר לחם פרוס, לקחה מתוכו פרוסה, עשתה את החור והתחילה לטגן. לאחר כמה דקות הכל היה מוכן. היא הוציאה את הלחם לתוך צלחת חרסינה וגם נתנה לו סכין ומזלג מהסט החלבי. "קח," היא הגישה לו. אריאל לקח את הביצה בקן והתחיל לאכול. שוב הוא לא בירך ולא נטל ידיים; התגנבה ללבבה המחשבה הזאת, אך היא דחתה אותה אל ערפילי מוחה.

אחרי כמה דקות הילד סיים לאכול. "טוב מותק," היא אמרה, "עכשיו אחרי שאתה שבע, אתה רוצה לעשות משהו?" הציגה את השאלה בחשש. "אני לא רוצה לעשות כלום. אני רוצה ללכת לתל אביב לאמא שלי ולא להיות פה עוד פעם בחיים." הפעם הוא לא צעק; הוא אמר את זה בכאב שקט. רבקה לא ידעה מה לעשות אבל בכל זאת היא ניסתה: "אריאל, אמא שלך בחופשה ולכן אני ואבא שומרים עליך רק לשבוע ואז תחזור הביתה. בינתיים יש לך שבוע חופש שאתה לא בגן ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אז בבקשה תגיד לי מה אתה רוצה לעשות," היא התחננה. "אני רוצה הביתה!" אמר אריאל, רץ לחדר האורחים ופרץ בבכי.

רבקה הרגישה שעוד שנייה היא מתחילה לבכות ביחד איתו. "חשבתי שהתחלנו להסתדר," הרהרה בכאב, "כנראה שטעיתי." היא התיישבה על הספה באפיסת כוחות. אריאל המשיך ליבב מהחדר שעה ארוכה ואז הבכי נפסק. "הוא הפסיק לבכות… אולי קרה לו משהו?" חשבה בחשש, ומיהרה לבדוק בחדר האורחים. היא פתחה את הדלת בזהירות וגילתה את אריאל ישן בזווית עקומה, אפו אדום ועקבות של דמעות נראו על לחייו. רבקה סגרה את הדלת בעדינות והתיישבה על הספה שנית. רחמים הציפו אותה.