דמע עיני פרק אחד

שימי יצא מהכולל והתחיל ללכת לכיוון ביתו ברחוב רשב"ם. בבית מחכה לו אשתו הטרייה, רבקה, לה היא נישא בטקס צנוע לפני כחצי שנה. כשעמד לפני החופה, הבטיח לעצמו למחוק את העבר ולהתמקד רק בחייו 

החדשים, ובינתיים הוא משתדל לקיים את ההבטחה. הוא הסתכל על הרחובות בשעה מאוחרת זו של הלילה; הם היו יחסית ריקים לבני ברק, שבשעת שתיים לפנות בוקר בדרך כלל רחוב רבי עקיבא רועש למדי. אבל מכיוון ששימי לא הלך דרך רבי עקיבא, הרחובות היו ריקים, חוץ מכמה אברכים כמוהו שצעדו במהירות לביתם.

"עוד שתי דקות אני בבית," חשב לעצמו וזירז את צעדיו. כמעט שנכנס לבניין שצלצל לו הפלאפון. הוא העיף מבט על הצג ונדהם. על הצג היה כתוב: "אמא של אריאל". "למה שתתקשר?" הוא תהה, "עשינו כבר את הפגישה החודשית עם אריאל לפני שבוע!"

הפלאפון המשיך לצלצל עד שלא הייתה לו ברירה והוא היה חייב לענות. הוא לחץ על מענה בחוסר חשק: "כן," הוא אמר, "דברי מהר, אני פשוט ממהר קצת." הוא דיבר במהירות, מראה על החוסר רצון שלו לדבר עכשיו.

"כן, שלום שימי," הוא שמע את קולה של אשתו לשעבר, שירן, מעבר לקו. "אני חייבת טובה גדולה ממך." היה לה משהו מוזר בקול שריכך את שימי. "מה הטובה הגדולה בדיוק? לתת לך את המספר של השדכנית מרים גולבנציץ?" הוא עקץ אותה והתכוון לגירושים עם בעלה החדש של שירן, ז'אן, איש עסקים מצרפת שהתרחשו לפני כחודש.

"לא בדיוק." היא לא נעלבה מהעקיצה, או לפחות לא הראתה את זה כלפי חוץ. "אני צריכה שתיקח את אריאל לכמה ימים בגלל שאני יוצאת לחופשה." שימי הרגיש כאילו נפל עליו פטיש במשקל 5 קילו: "מה הקשר שאני אקח אותו עכשיו?!" הוא התעצבן, "מה אם יש לי תוכניות לשבוע הזה? חשבת על זה שאני נשוי טרי לפני שצלצלת אליי והפלת עליי את זה? ומה עם רבקה, לא תסתדר איתו?"

הוא המשיך לצעוק: "הוא לא יכול להישאר אצל החברה הזאת שלך עם השם של הפרח הזה, נו, איך קוראים לה?" הוא ניסה להיזכר. "יסמין," תיקנה אותו שירן. "ולא, הוא לא יכול להיות איתה בגלל שלא נעים לי ממנה. אני ממש מבקשת שתעזור לי, קח אותו רק לשבוע!"

"ומי יטפל בו בדיוק?" הוא שאל. "אתה יכול לטפל בו!" היא ענתה לו, "זה לא כל כך קשה, הוא די עצמאי." "ומה אם רבקה?" הוא הקשה. "זה רק לשבוע והיא לא חייבת לטפל בו, כבר אמרתי לך שהוא די עצמאי."

"טוב בסדר," הוא הסכים בלית ברירה, "רק איפה תעבירי לי אותו?" הוא בירר. "בתחנת דלק באמצע כביש 6," ענתה, "רק תזדרז," היא דחקה בו, "אני חייבת לישון מוקדם בגלל שהצימר ששכרנו ביחד נפתח ב-10 בבוקר ובעל הבית יוצא לעבודה ב-11, אז אנחנו קמות מוקדם."

"טוב אני בא," אמר שימי וניתק. הוא מיהר לעלות לדירתם המשותפת לקחת את המפתחות של הרכב. כשנכנס לדירה, רבקה מיהרה לקראתו: "מה קרה? למה כל כך איחרת?" שאלה אותו.

"שירן התקשרה. היא רוצה שניקח את אריאל לשבוע כי היא יוצאת לחופשה עם חברות." "ומה זה דורש ממני?" התעניינה רבקה תוך כדי הכנת קפה לשניהם. "את צריכה לטפל בו, להלביש אותו וכזה." "מה זאת אומרת?" נדהמה רבקה, "אני לא מכירה אותו בכלל, למה שהוא יסכים לי לטפל בו?"

"אין ברירה," פרש שימי את זרועותיו בחוסר ברירה, "את תתרגלי. אני ממש מצטער. כמובן שאני אהיה בבית, אני אטפל בו, אולי אני באמת לא אלך לכולל שבוע." "חס וחלילה!" פסקה רבקה, "אתה הולך. התורה שלך יותר חשובה לי מהכל. אני כבר אסתדר בעזרת ה'," אמרה רבקה ואז שמה לב ששימי מחפש משהו. "מה אתה מחפש?" שאלה אותו רבקה.

"את המפתחות של הרכב." "למה אתה צריך את המפתחות בדיוק?" תמהה רבקה. "אני צריך לאסוף את אריאל מאיזה תחנת דלק בכביש שש, עכשיו ממש." "עכשיו?" נדהמה רבקה. "כן, היא חייבת לישון מוקדם או משהו כזה. קיצר אני צריך לצאת ואני לא רוצה לאחר. הו," צהל שימי, "מצאתי את המפתחות, אני יוצא." הוא נעמד וניער את האבק שנתפס על בגדיו כשהתכופף והתכונן לצאת מהבית.

"רגע, מה עם הקפה שלך?" שאלה רבקה. "בעזרת השם כשאני אחזור אז נשתה ביחד קפה. אל תדאגי, שעה מקסימום שעה וחצי ואני חוזר." הוא כמעט שיצא כשהיא הפנתה אליו שאלה אחרונה: "אבל הילד יהיה ער? הוא בטח ייבהל אם הוא יגלה שהוא לא בבית." "כנראה ששירן הכינה אותו לזה," שימי פתח את הדלת, "אבל בכל מקרה אני מקווה שהוא יישן."

"בעזרת ה'," לחשה רבקה. "אמן," החזיר שימי. "טוב להתראות, ביי, בהצלחה," נפרדה ממנו רבקה, "תחזור מהר ושמור על עצמך," ביקשה. "אני אשתדל. להתראות," הוא אמר ויצא מהבית.

הלילה קידם את פניו בקור מצמרר. שימי רעד מקור והוא הכניס את ידיו לכיסי מעיל הטומי הילפיגר שלו שהיה מחמם ונעים. הוא קנה אותו עוד בתקופה שאחרי הגירושין משירן, שבה יכול היה להוציא כסף על מותרות, אבל עכשיו הוא נשוי לרבקה וכל הוצאה שלו זה ביחד עם רבקה.

הוא נכנס לרכב סובארו-האברכים החבוט שלו. הוא היה אולי רכב חבוט אבל הוא עבד מעולה ושימי לא התכוון להחליף אותו כל כך מהר. אולי כשתגדל המשפחה הקטנה שלו הוא יקנה רכב חדש שיוכל להכיל את כולם, אבל בינתיים אין צורך לרכב יותר גדול, וחוץ מזה הוא אברך כולל ורבקה עדיין לא עובדת – מאיפה הם יוכלו לקנות רכב יותר גדול? אז ככה זה נשאר.

שימי הכניס את המפתח לחור של מנעול הרכב ונכנס לתוכו. הוא הפעיל, הדליק את הרדיו על תחנה חרדית וקולו של השדרן נשפך לחלל הרכב: "מי הם בדיוק ארגון '3 המשפחות'?" הציג השדרן שאלה רטורית להתחלת התחקיר. שימי העביר את הרדיו לשידור של תחנה חרדית אחרת וקולו של אברהם נשמע. שימי תמיד אהב מוזיקה, ועולם המאפיות וכל עולם הפשע בכללי לא עניינו אותו כהוא זה, והוא גם לא ניסה להתעניין בהם.

הוא העביר את המשך הנסיעה בהאזנה למוזיקה תוך כדי ניסיון עקיפת רכבים בכביש. הוא הפסיק את הניסיונות לאחר שנהג משאית "רוטווילר" צפר לו בעצבנות כשניסה לעקוף אותו, ושימי חשש שהוא ידרוס אותו. ומכיוון שהוא רצה לחיות, הוא הפסיק לנסות.

לאחר חצי שעה של נסיעה איטית למדי הוא כבר היה בתחנת דלק. הוא יצא מהרכב; הרוח שרקה בעוז וצמררה את כל גופו. הוא התלבט אם לחזור לרכב כדי לקחת את המעיל ואז להיכנס לקנות משהו ב'אלונית' עד ששירן תגיע, או לחכות לה. הוא בחר באפשרות השנייה – אולי בגלל שרק רצה כבר לחזור הביתה, או שהוא חשש מכך שאולי תגיע ולא תראה אותו והיא תחולל סקנדל. למרות שבדרך כלל היא הייתה אישה רגועה, היו כמה פעמים שקפץ לה הפיוז. כמה פעמים זה קרה במהלך 4 שנות נישואיהם? אולי 3 פעמים, וגם בהן היא נרגעה מהר מאוד. אבל מי יודע מה עבר עליה מאז הגירושין?

שימי ניסה להפסיק לחשוב על שירן ועל החיים המאושרים שהיו להם ביחד, לפני שהחליטה לעזוב הכל מאחורי גבה ולעבור בלי שום בסיס לעולם החילוני. והוא בחיים לא הבין למה היא באמת עשתה את זה, אבל מה שהיה היה, חשב שימי בהחלטיות וחדל לחשוב על הנושא המכאיב הזה.

לאחר 10 דקות של המתנה באוויר הקפוא, סוף סוף נכנס רכב לתחנת הדלק. שימי התאמץ לראות באורות הקלושים שהפיצו אורות התחנה ואז הרכב נגלה אליו במלוא הדרו. שימי נדהם מהתפעלות: אל תוך תחנת הדלק נכנס רכב של חברת פורשה יפהפה. ברגע הראשון שימי חשב שזאת שירן, אבל הוא מיד חזר בו וגם צדק. האדם שנסע ברכב לא שם לב כנראה לשימי; הוא היה כסוף שיער ונראה מנהל של משהו. שימי חש רגש מוזר כלשהו, רק הוא לא ידע להסביר מה הרגש הזה. בינתיים כסוף השיער תדלק ויצא מהתחנה.

"לא נראה שהוא שם לב אלי כל כך," חשב שימי. רק אחרי שכסוף השיער יצא מהתחנה גילה שימי שהרגש המוזר היה פחד, אבל עכשיו הוא לא ידע להסביר למה הוא כל כך פחד מכסוף השיער – אולי בגלל המבט שלו או העוצמה שהקרין. לעת עתה הוא העדיף להניח לשאלה הזאת.

כעבור שתי דקות נכנס עוד רכב לתחנה ומהרכב הזה יצאה שירן. היא הייתה נראית במבט ראשון בסדר, לבושה בבגדים צנועים (כנראה בשבילו, חשב שימי) ולא נראית חולה או משהו כזה. "הבאת את הילד?" הוא בירר. "כן, הוא ברכב, ישן. אל תעיר אותו," היא הזהירה אותו תוך שהיא פותחת את המושב האחורי של הרכב.

"ברור שאני לא אעיר אותו," הגיב שימי. "למה, עדיף לי להרדים אותו בבית," הוא המהם לעצמו כדי ששירן לא תשמע. שירן כנראה לא שמעה את ההערה כי היא המשיכה לנסות להוציא את אריאל מכסא הבטיחות בלי להעיר אותו בדרך. "טוב, תעביר את הכיסא של אריאל לרכב שלך כדי שתוכל לשים אותו ברכב," אמרה שירן כשהיא לוקחת את אריאל הישן על הידיים שלה.

"בשמחה," אמר שימי ולקח את כיסא הבטיחות והעביר אותו. לאחר מכן הוא לקח את המזוודה שהכילה את כל החפצים של אריאל לשבוע הקרוב, רק שבפועל היא הכילה דברים שאמורים להספיק לחודשיים לפי כובד המזוודה. ורק בסוף הוא לקח את אריאל. שירן נפרדה ממנו ארוכות ולבסוף היא נישקה לו פעם אחרונה והניחה לשימי לקחת אותו אל הרכב. שימי חגר אותו במהירות ויצא מהתחנה.

לאחר שיצאו מטווח הראייה של שירן, שימי הסתכל אחורה. הוא ראה את הילד הקטן שאמור להיות הבן שלו ונראה כמו ילד חילוני תל אביבי טיפוסי. הוא נאנח. "בשבוע הבא," הוא חשב לעצמו, "הוא אמור לראות מעבר לחיצוניות והוא לא רגיל לזה. אני אסתדר," הוא עודד את עצמו והפסיק לחשוב על זה.

את הדרך חזרה הביתה הוא העביר בהאזנה לשירים שקטים ובהצצה כל 5 דקות לכיוון אריאל כדי לראות אם הוא עדיין ישן או שהוא התעורר. הכבישים היו יחסית ריקים בשעה מאוחרת זו של הלילה והוא הגיע יחסית מהר לקוקה-קולה. תוך 5 דקות הוא כבר היה בחנייה של הבניין והחנה את רכבו. הוא דומם את המנוע ופנה להוציא את הילד מהרכב ולהעלות אותו למעלה על זרועותיו. אבל אז הוא נזכר שהוא צריך לעלות גם את המזוודה של אריאל, ומכיוון שהוא לא רצה לעלות ולרדת פעמיים, הוא צלצל לרבקה שתבוא לעזור לו.

"אני מקווה שאני לא אעיר אותה," הוא הרהר בזמן שחייג. כבר 12:00 בלילה. הוא חיכה בעצבנות שהיא תענה. לאחר זמן ארוך מהמקובל היא ענתה לו: "הלו שימי," היא לחשה, "איפה אתה? אתה מגיע? קרה לך משהו? הכל בסדר?"

הוא הרגיע אותה: "הילד פה איתי, אבל אני צריך שתבואי לעזור לי להעלות את הדברים שלו למעלה בזמן שאני אעלה את הילד עצמו למעלה." "אין בעיה," היא אמרה, "רק אני צריכה להתארגן קצת." "בסדר, אני אחכה. תודה, רבקה." "עזוב שטויות, הכל בסדר. עוד כמה דקות אני למטה, ביי." והיא ניתקה.

לאחר כמה דקות היא יצאה מהבניין. "הו, תודה שבאת, רבקה." "זה בסדר. איפה המזוודה?" היא ביררה. "בבגאז'." היא הלכה לכיוון אחורי הרכב. "דרך אגב, אירגנת לו מיטה?" הוא שאל תוך כדי שהוא הוציא את אריאל מכיסא הבטיחות. "כן, ברור," הגיבה רבקה תוך כדי הוצאת המזוודה וסגירת הבגאז', "זה לקח לי ממש קצת זמן וזה בסדר גמור."

היא סיימה להוציא את המזוודה וסגרה את הבגאז', והוא סיים להוציא את אריאל הישן, לקח אותו בזרועותיו ונעל את הרכב ושניהם נכנסו לתוך הבניין. "תודה רבה רבקה," אמר שימי כשעלו במדרגות. "על מה בדיוק?" תמהה רבקה. "על זה שאת מוכנה לקבל את אריאל אפילו שאין לך שום קשר אלי," הוא אמר ומבטו ליטף את הילד הישן בזרועותיו. "זה התפקיד שלי כרעיה טובה," הצטנעה. "עדיין עשית מעל ומעבר ותדעי שאני מאד מעריך את זה," אמר שימי, ובעוד המילים על שפתיו הם כבר הגיעו הביתה.

שימי הלך לחדר האורחים של הבית ולבו נצבט. "למה הוא רק אורח?" הוא חשב בזעם, "זה הבית שלו ואמור להיות לו חדר משלו ושני הורים, משפחה! לא שני בתים, הכל שניים." התחשק לו לנסוע לתל אביב ולשפוך על שירן את כל הסבל והצער שהיו מנת חלקו מאז רגע היציאה מהבית דין, אך הוא שלט בעצמו והרגיע את עצביו. הוא נכנס לחדר האורחים והשכיב את בנו במיטה, כיסה אותו בשמיכה והעביר ליטוף על לחיו. "לילה טוב מתוק שלי," הוא לחש לו, נשק על מצחו ועזב את החדר בשקט.

"אל תדאג לו," אמרה רבקה לשימי כשהתכוננו לעלות לישון. "זה רק לשבוע ואנחנו נשרוד את זה בעזרת ה'." "בעזרת ה'," לחש שימי, והם נרדמו.

שירן לא חזרה מהטיול. ליתר דיוק היא כלל לא יצאה אליו. כי כשחזרה הביתה מהמפגש עם שימי, היא עברה תאונת דרכים קשה מאד ורכבה נמחץ. כשהוציאו את שירן מהרכב היא היתה מרוסקת, והפרמדיקים שהוזעקו למקום נאלצו לקבוע את מותה במקום. ובבית אחד בבני ברק ישן ילד קטן בשלווה, נטול דאגות, לא מודע לכך שמחר הוא היום הראשון שלו בלי אמא.