כולם היו אדומים מקור והצטופפו סביב האש שדלקה בקמין שמחובר לארובת אבן גדולה. מוישי התקרב לצד השני של החדר, מטבחון קטן, שיש דק וארוך תנור וכיריים ושולחן קטן שמיועד לשלושה אנשים. גם שם היה נעים, תנור ברזל שנועד לבישול הפיץ חום. ליד התנור שכב דוד מנדל עמוד אינפוזיה לצידו, ידו מחוברת לשקית נוזלים. לידו כמו שומר ראש עמד בחור שחום בעל פנים רבועות. מוישי שהניח שזהו סטיב.
"תתרחק!" הוא ציווה על מוישי. "אבל זה דוד שלי", התחנן מוישי. "לך מכאן לבד, או שאדאג שיקחו אותך בכוח". אמר סטיב.
מוישי פסע לאחור בצייתנות. הוא הבחין שמייקל מביט בו מהורהר.
מה עשיתי לא בסדר? חשב מוישי, למה הם לא נותנים לי להתקרב לדוד מנדל? למה הם מביטים בי כך?
"תקשיבו כולם", מחא מייקל כפיים, "אני צריך ריכוז מלא. יש לנו שני טייסים. אחד מת, השני עדיין בחיים ועשרה נוסעים בחיים. מה עם הדייל? מישהו ראה מה קרה לו? האם הוא עזב אחרי התרסקות המטוס?
כולם הביטו על מוישי. "אני הדייל", הוא הסמיק.
"אתה הדייל?" מייקל היה מופתע, הוא ג'וני וסטיב החליפו מבטים לא ברורים. "בן כמה אתה"? "שבע עשרה", ענה מוישי. "אני לא חושב שמבחינה חוקית אתה יכול לעבוד כדייל", אמר מייקל בעוקצניות. יופי! לא מספיק שהוא עבר התרסקות מטוס, תקוע במדבר של שלג, עכשיו הוא גם פושע.
"זה, זה מורכב," הוא גמגם. "בסדר!" אמר ד"ר מייקל, "נניח לזה, אז הדייל שלנו חי וקיים ויש לנו תשעה נוסעים".
"מה הלאה?" תופף אחד האנשים על ברכיו בעצבנות, "אני בדרך לפגישה חשובה". הוא לבש חליפה שחורה, חולצה שחורה, עניבה שחורה ואפילו חפתיו הבהיקו בשחור. "מתי אמורה להגיע עזרה"? מייקל בהה לרגע באיש. הניח את ידו על ליבו ואמר בפאתוס:
"תודה, באמת, אין צורך להודות כל כך הרבה…"
"אני יודע שעזרתם כמובן", המשיך האיש בלבוש השחור, "אין צורך להיות צינים . אבל לא נשאר כאן לנצח, נכון? מישהו יבוא לאסוף אותנו מכאן".
"נטפל בזה". אמר ד"ר מייקל, "היינו עסוקים עד עכשיו, להביא אתכם למקום חם ולהציל את חייכם. אחרת המשלחת היתה באה לאסוף ערימת גופות".
"בוס!"
מקצה החדר נשמעה צעקה: "בוס! הראוטר! מישהו חיבל בראוטר".
שקט מתוח השתרר בחדר.
מוישי הרגיש שכל העיניים היו נעוצות בו. האם הוא מדמיין? סטיב, ג'וני ובעיקר ד"ר מייקל. ומה עם הגבר השחור? למה הוא מביט בו כך?
ד"ר מייקל פנה אליו בפתאומיות ומשך אותו לכיוון היציאה. "עזוב אותי", צעק מוישי, "היד שלי". ד"ר מייקל עזב אותו, אבל אמר בתקיפות: "תתלבש! אנחנו יוצאים למטוס". "על מה אתה מדבר?" שאל ג'וש בתדהמה, "מה אתה רוצה מהילד המסכן?" "הילד המסכן!" חזר אחריו ד"ר מייקל בציניות, "הילד המסכן שיגרום למותך בקרוב, אתה מתכוון".
"מותי?"חזר אחריו ג'וש מבולבל.
"כן". צעק ד"ר מייקל. "מותך, מותנו, כולנו נמות כאן. אתם לא מבינים? אם הראוטר נהרס אין לנו דרך ליצור קשר עם אף אחד. מלאי האוכל וההסקה שלנו מוגבלים, אנחנו נמות מקור ומרעב".
"אבל מה זה קשור אלי?" קרא מוישי, "מה אתה רוצה ממני?"
"אולי אתה תספר לנו?" שילב ד"ר מייקל את ידיו, "איפה היית בשעה שכולם נכנסו לבקתה? עמדתי וחיכיתי לך כמה דקות, לאן נעלמת?"
"אמרתי לך", ענה מוישי, רועד מלחץ, "המגף שלי נפל, חזרתי אחורה כדי להביא אותו".
"אחורה, כן, בדיוק היכן שניצבת אנטנת הראוטר."
"לא עשיתי כלום", התחנן מוישי. "אף אחד לא היה שם לבד חוץ ממך", התעקש ד"ר מייקל, "כל מי שהיה בקבוצה שלי היה איתי כל הזמן". "ג'וני"? "כולם היו איתי כול הזמן בוס", ענה ג'וני מיד. "זה משאיר אותך החשוד היחיד." אמר ד"ר מייקל. "וזה רק מצטרף לשורת החשדות שלי כלפיך." "למה אתה מתכוון?" נדהם מוישי. "תלבש מעיל ובא איתי". ד"ר מייקל היה תקיף.
"גם אני בא, נעמד ג'וש ליד מוישי בתקיפות. "אתה מוזמן!". אמר מייקל. "סטיב?"
"כן בוס". ענה סטיב.
"אל תעזוב את הפצוע", הזהיר ד"ר מייקל. "כן בוס", ענה סטיב. "ג'וני אתה אחראי על כולם", המשיך ד"ר מייקל. "כן בוס", השיב ג'וני בצייתנות.
"אל תעשו בעיות", הזהיר ד"ר מייקל את קבוצת הניצולים מהמטוס. ג'וש עזר למוישי ללבוש את מעילו. "אני לא אתן לו להתעלל בך ככה", הוא לחש למוישי, "אני לא אעזוב אותך לרגע.
מוישי היה קפוא, ההליכה למטוס לא ארכה יותר ממספר דקות, אבל הרוח העזה והשלג שירד ללא הפוגה והצליף בפניו היו מתישים. היד שלו כאבה. הוא השתדל לא לחשוב על אבא ואמא והקטנים. מה יהיה? איזה סיוט מוזר זה? מה ד"ר מייקל רוצה ממנו? בחור בן 17, רק התחיל ללמוד בישיבה גדולה. למה הוא חושב שהוא פגע בראוטר בכוונה? למה הוא חושב שהוא יכול לגרום למוות של מישהו?
מה עם דוד מנדל? מוישי השתוקק לשבת לידו. לדבר איתו. לנסות להחזיר אותו להכרה. אבל במקום זה הוא נאלץ ללכת בשלג העמוק כפושע. למזלו ג'וש סנדלר תמך בו כל הדרך, עזר לו להתקדם בשלג וחייך אליו חיוך מעודד.
מרחוק היה נראה המטוס כמו מטוס הפליימוביל ששיחק בימי בילדותו, שוכב לו שקוע בשלג. שתי הכנפיים שלו פרושות לצדדים, רק החלונות הקדמיות השבורות בתא הטייס והזווית הלא טבעית בה נחת המטוס על השלג, הצביעו על כך שמשהו לא כשורה.
ד"ר מייקל פתח את דלת המטוס. הם נכנסו בזה אחר זה. מוישי שמח להיכנס אל המטוס סוף סוף. למרות שהיה קר מאוד בהשוואה למזג האוויר בחוץ זה היה נחשב נעים. בעיקר בגלל שהרוח העזה ופתיתי השלג נשארו בחוץ.
"בואו איתי", הוביל אותם ד"ר מייקל את תא הטייס. התא היה קפוא! בגלל החלונות השבורים הוא כבר היה מצופה שכבת שלג דקה. "תתקרבו", פקד ד"ר מייקל. מוישי התקרב בחשש. ד"ר מייקל הוריד את השמיכה שהיתה פרוסה על אחד מכיסאות הטייסים. מיסטר ביל ישב שם, ראשו מונח לפנים על הגה הטייס ונראה כאילו הוא רק ישן. מוישי הצטמרר, הוא מעולם לא ראה גופה קודם, הוא הרגיש את כף ידו המגוננת של ג'וש על כתפו.
ד"ר מייקל הפשיל מעט את צווארון החולצה מעורפו של מיסטר ביל. קריאת בהלה פרצה מפיו של מוישי. בעורפו של ביל נפער חור קטן. "ירי" אמר ד"ר מייקל בקול קודר. "זאת לא הייתה תאונה".
