מסע פרק חמש עשרה

"זה בטח חוסר הבנה", התקרב רוברט, פניו מודאגות,  לד"ר מייקל וליאם. "אל תקשור אותו, ננסה להבין מה קרה".

"לא לזוז!" צעק ד"ר מייקל. "סטיב, ג'וני, אל תחששו, תירו במי שיעיז לזוז . חזור למקום עכשיו!" הוא צעק על רוברט.

רוברט חזר בכניעה למקומו. ד"ר מייקל הושיב את ליאם על הכיסא וסימן לסטיב להשגיח עליו מקרוב. הנשק של סטיב היה מכוון לכיוון ליאם. ג'וני עמד עדיין מול כולם עם האקדח השלוף שלו.

"ספר לי מה קרה?" צעק ד"ר מייקל על ליאם. "את כל הסיפור הפעם".

"סיפרתי לך כבר", בכה ליאם, "הם משקרים! לא עשיתי כלום, לא יצאתי מהבקתה בכלל". 

"מעניין", אמר ד"ר מייקל, "אז איפה הייתה שנכנסתי לבקתה?"

"בחדר הרחצה", ענה ליאם בייאוש, "הלכתי לשם לפני הפיצוץ ולא העזתי לצאת משם, זה היה נשמע שיש יריות בתוך הבקתה. פחדתי והעדפתי להסתתר. אחר-כך שניסיתי לצאת הדלת נתקעה. אולי בגלל הפיצוץ היא התעקמה ולא נפתחה, הייתי צריך להלום בה עד שנפתחה".

"סטיב תביא לי את האקדח בבקשה", לקח ד"ר מייקל את האקדח מסטיב. "תבדוק את הדלת בחדר הרחצה". 

כולם המתינו בדממה.

"הדלת בסדר, בוס", דיווח סטיב, "נפתחת ונסגרת כמו שצריך".

"אמרתי לך שהלמתי בה עד שנפתחה", צעק ליאם, "היא כנראה התעקמה בחזרה".

"שקט", צעק ד"ר מייקל, "אני היחיד שיכול לצעוק כאן! גם אם אתה רוצה לומר משהו תדבר בשקט! סטיב לך בבקשה לבדוק את השיש, תראה אם יש שם כתם דם".

"השיש נקי אדוני", דיווח סטיב לאחר בדיקה מדוקדקת.

"הוא משקר", בכה ליאם.

"למה אני צריך לשמוע את כל השטויות האלה", צעק ד"ר מייקל בייאוש. "תקשיב לי בחור צעיר, לפני הכול, אני חייב לדעת משהו. זרקת נעליים לכיוון הטייס. השאלה שאני שואל את עצמי, למה?" 

"כי הוא יהודי, רוצח", אמר ליאם בתיעוב.

"או שרצית להרוג אותו", הציע ד"ר מייקל, "ולהסתיר ראיות בדיוק כפי שעשית שפוצצת את המטוס".

"לא פוצצתי את המטוס", התחיל ליאם.

"דיי". איבד ד"ר מייקל עשתונות. "היד שלך מדממת, לא היית כאן כשהגעתי לבקתה, הגחת פתאום מאחור אחרי שכולם נעמדו בשורה. הטענות שטענת להגנתך נמצאו לא נכונות, הדלת בחדר הרחצה לא תקועה ואין כתם דם על השיש. העד היחיד שטוען שהגרסה הנכונה הוא אחיך, כך שהיא לא אמינה בעיני. אף אחד אחר בבקתה לא פצוע מלבדך. תוסיף לזה את הקללות והערות האנטישמיות שלך, שלא מוסיפות לך כבוד. מסקנה שלי היא שאתה זה שפוצץ את המטוס!  סטיב תקשור גם את דילן ורוברט ליתר ביטחון, אני לא נותן אמון באף אחד עכשיו". 

דילן ניסה לברוח מסטיב, ד"ר מייקל הרים את האקדח לתקרה וירה. כולם קפצו בבהלה.

"מספיק!" צעק ד"ר מייקל, "נמאס לי ממכם! למה הייתם חייבים ליפול עם המטוס ליד תחנת המדע שלי? אתם חושבים שזה משחק ילדים? אם לא היה לי מצפון הייתי משאיר את כולכם במטוס ומתעלם ממכם, הייתם מתים כולכם בקור. אבל הצלתי אתכם, לקחתי אתכם תחת חסותי, ואתם עושים הכול כדי לגרום לי להתחרט על זה".

סטיב קשר בינתיים את דילן ורוברט. הם ישבו שלושתם קשורים על כיסאות באמצע החדר.

"אתה עושה טעות", סינן דילן, "הדייל וג'וש משקרים. ליאם נפל ונחתך מהשיש. במו עיני ראיתי את זה".

"אני לא מאמין לך", ענה ד"ר מייקל. 

"אז למה להם אתה כן מאמין?" השתדל ליאם לא לצעוק, "זה עדות של שניים נגד שניים. אבל בחרת להאמין להם ולא לנו".

"אתה באמת רוצה לדעת למה?" שאל ד"ר מייקל, "בגלל זה"! הוא הרים את המגבת הלבנה המוכתמת מדם. "של מי המגבת הזו? בוא נראה, 'גארקיה", הוא קרא את הלוגו שהיה כתוב על המגבת, נראה שהיא שייכת למלון של אבא שלך. מגבת אישית ששייכת בוודאות לך, מונחת בצורה רשלנית על חתך עמוק. אתה באמת חושב שאאמין לך שג'וש, הרופא, היה מניח לך להסתובב עם חתך בעומק כזה ולא תופר לך אותו? או לפחות מדביק לך אותו וחובש עם תחבושת? תיק העזרה ראשונה נמצא ממש כאן. למה הפצע לא טופל?"

"כי לא נתתי לו להתקרב אלי", התעקש ליאם, "הוא רצה לבדוק את הפצע ולא נתתי לו".

"אמין מאוד!" אמר ד"ר מייקל בזלזול. "לדעתי, ג'וש לא טיפל בפצע בגלל שהוא קרה למעלה, ליד המטוס, היכן שיריתי בך. הצלחת להתחמק מאיתנו, ירדת לחדר הרחצה והנחת את המגבת שלך על החתך כדי לספוג את הדם".

"זה קשקוש", אמר דילן בזעם, "אני הבאתי לו את המגבת".

"יותר טוב", השיב  ד"ר מייקל, "זה מאשר את ההשערה שלי שאתה שותף לפשע. גם אתה, רוברט, אתה שלחת את הבן שלך לפוצץ את המטוס. הרי אתה זה שהצעת לשלוח אותם חזרה לבקתה, נכון? הייתי צריך לחשוד בך כבר אז".

"אני לא מגיב בלי העורך דין שלי", נאנח רוברט, "ואל תחשוב שזה מוכיח שאנחנו הפושעים. אני למדתי להכיר אותך ד"ר מייקל, שהחלטת משהו, שום דבר לא ישכנע אותך אחרת. בכל מקרה, אני יודע שלא תפגע בנו, למרות שאתה חושד בנו. לא פגעת בדייל ובטייס, אתה אדם הגון. נחכה שיגיעו כוחות הביטחון, נעמוד מול חוקר ונוכיח את חפותינו".

"רק תשתדל להרחיק נעליים מהבן שלך, בזמן שתעמדו מול השופט", עקץ ד"ר מייקל. "תראה, אני באמת מעריך את כל הנאום הזה. בייחוד את החלק שציינת שאני אדם הגון. אבל אני מצטער לאכזב אותך. בעצם אני מצטער לאכזב את כולכם. אם לא נסיים עם מפלסת השלג עד מחר בצהרים, היחידים שיצאו מכאן יהיו, ג'וני, סטיב ואני".

"מה?" נדהמו האנשים מסביב. 

"אני יודע, אתם מופתעים, אבל זאת תהיה הדרך הכי מהירה, במצב הנוכחי לקרוא לעזרה. אל תדאגו, לא נשאיר אתכם לבד, ניקח רק אוכל וחומרי הסקה הכרחיים. ביתר תאלצו להסתפק עד שתגיע עזרה".

"מה אתה מתכוון?" תבע ניק לדעת, "מה פתאום שתעזבו אותנו! סיכמנו שכולם עולים על המפלסת שלג מחר ונוסעים מכאן".

"אל תשכח שהעבודה התארכה משציפינו", הזכיר ד"ר מייקל לניק, "לא נגמור את זה עד מחרתיים, ביחוד עכשיו שרוברט מנוטרל". סטיב ג'וני ואני נוכל לנסוע על המפלסת גם ללא החלק בו יושבים האנשים. נסיים בבוקר לחבר את החלק שמפסל בשלג למנוע. נרכיב בול עץ מול ההגה וניסע".