"קָנִינוּ מְכוֹנַת כְּבִיסָה חֲדָשָׁה, בִּגְלַל שֶׁהַמְּכוֹנָה הַקּוֹדֶמֶת הִתְקַלְקְלָה", הִסְבִּירָה אִמָּא. "הַמְּכוֹנַּה הָיְתָה אֲרוּזָה בְּתוֹךְ קֻפְסַת הַקַּרְטוֹן הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת. הַשָּׁלִיחַ הִצִּיעַ לִי לָקַחַת אֶת הַקַּרְטוֹן לַפַּח לְמַטָּה, אֲבָל יָשָׁר חָשַׁבְתִּי עָלַיךְ. חָשַׁבְתִּי, בֶּטַח דִּינִי תִּהְיֶה מְאֻשֶּׁרֶת לְהָכִין מֵהַקַּרְטוֹן הַזֶּה בַּיִת קָטָן וְנֶחְמָד, אָז בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ לְהַשְׁאִיר אֶת הַקַּרְטוֹן בַּמִּרְפֶּסֶת". דִּינִי הִבִּיטָה בְּקֻפְסַת הַקַּרְטוֹן מֻקְסֶמֶת.
"אֲנִי לֹא רוֹצָה לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בַּיִת", הִיא אָמְרָה.
"אַתְּ יְכוֹלָה לְהָכִין מָה שֶׁאַתְּ רוֹצָה", אָמְרָה אִמָּא. "אַתְּ יְכוֹלָה לְהָבִיא אֶת הַצְּבָעִים שֶׁלָּךְ לַמִּרְפֶּסֶת, נָעִים הַיּוֹם וְאֵין רוּחַ חֲזָקָה". אִמָּא הָלְכָה לְטַפֵּל בְּיַעֲקוֹבִי הַתִּינוֹק שֶׁבְּדִיּוּק הִתְעוֹרֵר. דִּינִי הֲלְכָה לַחֶדֶר, הֵבִיאָה אֶת צִבְעֵי הַפַּנְדָּה שֶׁלָּהּ וְהֵחֵלָּה לִצְבֹּעַ אֶת הַקֻּפְסָא. הִיא הָיְתָה כָּל-כָּךְ עֲסוּקָה, שֶׁלֹּא הִבְחִינָה שֶׁנִּהְיָה כְּבָר עֶרֶב. אַבָּא הֵצִיץ מְחַיֵּךְ מֵהַסָּלוֹן.
"אַבָּא, כְּבָר חָזַרְתָּ", רָצָה אֵלָיו דִּינִי.
"כְּבָר שֶׁבַע", אָמַר אַבָּא, "מְאֻחָר וְאִמָּא אָמְרָה שֶׁעוֹד לֹא אָכַלְתְּ אֲרוּחַת עֶרֶב וְלֹא הִתְרַחַצְתְּ".
"הִיא צָבְעָה כָּל כָּךְ יָפֶה, לֹא רָצִיתִי לְהַפְרִיעַ לָהּ", הִסְבִּירָה אִמָּא.
"אֶפְשָׁר לְהִסְתַּכֵּל עַל הַיְּצִירָה שֶׁלָּךְ?" בִּקֵּשׁ אַבָּא, "אֲנִי סַקְרָן". כֻּלָּם יָצְאוּ לַמִּרְפֶּסֶת וְהִבִּיטוּ בְּקֻפְסַת הַקַּרְטוֹן שֶׁל דִּינִי. הִיא הָיְתָה צְבוּעָה כֻּלָּהּ, בְּצִבְעֵי כָּתֹם, אָדֹם, צָהֹב, וּקְצָת לָבָן.
"רָצִיתִי שֶׁהִיא תִּהְיֶה רַק כְּתֻמָּהּ", הִסְבִּירָה דִּינִי. "אֲבָל הַצֶּבַע הַכָּתֹם נִגְמַר, אָז הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בְּאָדֹם וְהַצָּהֹב וְגַם הֵם נִגְמְרוּ, רַק מֵהַלָּבָן נִשְׁאַר קְצָת".
"זֶה יָצָא יָפֶה מְאוֹד!" הִתְרַשֵּׁם אַבָּא "בַּיִת כָּל-כָּךְ מֻשְׁקָע! אִם הָיִיתִי מַסְפִּיק קָטָן, הָיִיתִי מְאֻשָּׁר לָשֶׁבֶת בּוֹ".
"זֶה לֹא בַּיִת", אָמְרָה דִּינִי.
"אָז מָה זֶה חֲמוּדָה?" נִסְּתָה אִמָּא לְהָבִין.
"זֶה מָטוֹס". חִיְּכָה דִּינִי, "מָטוֹס רַק שֶׁלִּי".
הִיא הָפְכָה אֶת קֻפְסַת הַקַּרְטוֹן וְזָחֲלָה לַמָּטוֹס שֶׁלָּהּ.
אַבָּא הִתְיַשֵּׁב עַל בִּרְכָּיו וְהֵצִיץ לַמָּטוֹס. "לְאָן אַתְּ טָסָה, גְּבֶרֶת טַיֶּסֶת?" דִּינִי חָשְׁבָה.
"אוּלַי לְסַבָּא וְסַבְתָּא?" הִצִּיעָה אִמָּא.
"אֲנִי עֲדַיִן לֹא יוֹדַעַת" אָמְרָה דִּינִי.
"טוֹב, תַּחְשְׁבִי עַל זֶה בִּזְמַן שֶׁנִּתְאַרְגֵּן לְשֵׁנָה", הִצִּיעַ אַבָּא. זֶה הָיָה רַעְיוֹן טוֹב, כִּי דִּינִי כְּבָר הָיְתָה עֲיֵפָה.
בַּלַּיְלָה כְּשֶׁכֻּלָּם יָשְׁנוּ, זָחֲלָה דִּינִי מֵהַמִּטָּה שֶׁלָּהּ לַמִּרְפֶּסֶת. הַמָּטוֹס הַיָּפֶה שֶׁלָּהּ נִצָּב מוּאָר בְּפָנָסֵי הָרְחוֹב. דִּינִי נִכְנְסָה לַמָּטוֹס שֶׁלָּהּ. הִיא הִסְתַּכְּלָה בַּמָּטוֹס וְלֹא הֶאֱמִינָה. מִבַּחוּץ נִרְאָה הַמָּטוֹס מַמָּשׁ כְּמוֹ קֻפְסַת קַרְטוֹן רְגִילָה, גְּדוֹלָה, צְבוּעָה בִּצְבָעִים זוֹהֲרִים וְיָפִים, אֲבָל בְּתוֹכוֹ הוּא הָיָה נִרְאֶה אַחֶרֶת לְגַמְרֵי.
קֹדֶם כֹּל, הַדְּפָנוֹת שֶׁלּוֹ הָיוּ בְּצֶבַע כֶּסֶף נוֹצֵץ. שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת עֲגֻלִּים מִכָּל צַד וּשְׁלוֹשָׁה מוֹשָׁבִים. אֶחָד מַקְדִּימָה, רָחָב וְנוֹחַ וּשְׁנַיִם מֵאָחוֹר. הַחֵלֶק הַמַּדְהִים בְּיוֹתֵר בַּמָּטוֹס הָיָה מִקָּדִימָה. הֶגֶה גָּדוֹל, שְׁלַל כַּפְתּוֹרִים וְחַלּוֹן עֲנָק דַּרְכּוֹ רָאֲתָה דִּינִי אֶת סוֹרָגֵי הַמִּרְפֶּסֶת וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם אֶת פָּנָסֵי הָרְחוֹב.
הִיא הִתְיַשְּׁבָה בַּכִּיסֵּא הַקִּדְמִי, מַמָּשׁ מוּל הַהֶגֶה וְחָגְרָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲגוֹרַת הַבְּטִיחוּת. דִּינִי יָדְעָה לַחְגֹּר אֶת עַצְמָהּ, אַבָּא לִמֵּד אוֹתָהּ מִזְּמַן כֵּיצַד לַחְגֹּר וְלִפְתֹּחַ אֶת הַחֲגוֹרָה, כְּשֶׁנָּסְעוּ בְּרֶכֶב שֶׁל אַבָּא. כַּפְתּוֹר גָּדוֹל בְּצֶבַע יָרֹק זוֹהֵר הִבְהֵב לְיַד הַהֶגֶה, דִּינִי לָחֲצָה עָלָיו. הַמָּטוֹס הִתְרוֹמֵם בְּאִטִּיּוּת מֵעַל הַמִּרְפֶּסֶת.
"זֶה טָס!" הִתְרַגְּשָׁה דִּינִי, "אֲנִי טָסָה". הָרְחוֹבוֹת הָפְכוּ לִקְטַנִּים יוֹתֵר, דִּינִי רָאֲתָה אֶת הַבִּנְיָן שֶׁלָּהֶם מִלְּמַעְלָה. אוּלַי אַבָּא וְאִמָּא יִדְאֲגוּ? הִיא הִתְלַבְּטָה. לֹא. אֵין סִבָּה. הֲרֵי הִיא טָסָה רַק לְכַמָּה שָׁעוֹת, וְאַבָּא וְאִמָּא יְשָׁנִים עַכְשָׁיו. בְּבֹקֶר מֻקְדָּם אֶהְיֶה בַּבַּיִת, רַק אֶבְדֹּק קֹדֶם אֶת הַמָּטוֹס הַזֶּה. דִּינִי סוֹבְבָה אֶת הַהֶגֶה לְכָל הַכִּוּוּנִים, הַמָּטוֹס יָרַד וְעָלָה וְגָרַם לְדִינִי לְהַרְגִּישׁ כְּמוֹ מַגְלֵשָׁה בְּלוּנָה פַּארְק.
"אֵיזֶה כֵּיף!" קָרְאָה דִּינִי. הַלְּוַאי וְכָל הַיְּלָדוֹת בַּגַּן הָיוּ רוֹאוֹת אוֹתִי כָּכָה, טָסָה בַּמָּטוֹס שֶׁלִּי, חָשְׁבָה דִּינִי. כָּכָה הֵם לֹא יִצְחֲקוּ עָלַי יוֹתֵר אַף פַּעַם וְלֹא יַגִּידוּ לִי שֶׁהַיְּצִירָה שֶׁלִּי עֲקֻמָּה, אוֹֹ שֶׁאֲנִי כָּל הַזְּמַן בּוֹכָהּ.
אֲבָל אַף אֶחָד לֹא רָאָה אֶת דִּינִי, כִּי זֶה הָיָה לַיְלָה. כָּל הָרְחוֹבוֹת הָיוּ שְׁקֵטִים וַחֲשׁוּכִים, הַכְּבִישִׁים הָיוּ רֵיקִים, כֻּלָּם יָשְׁנוּ בְּשַׁלְוָה.
